בזמן האחרון אני מרגיש כאילו מתחולל בתוכי מאבק פנימי. זה כאילו יש שני אנשים בתוכי שמושכים בשני קצוות של אותו החבל, ומושכים בכל כוחם. בין השניים יש בור. בור חשוך ואפלולי. לא. זה יותר מבור. זוהי תהום. התהום הזו היא בקע אפלולי ומאיים באדמה שתחתיתו לא נראית. אם תנסו ללכת עד שפתה ולהציץ למטה, תוכלו רק לראות את האבנים המשוננות והמאיימות שמזדקרות פה ושם מדפנותיה. תוכלו אולי גם לחוש במשב רוח שנושא עמו אוויר תחוב ולח וריח גופרית. נקרא לתהום הזאת כישלון.
אבל אתם לא תרצו להתקרב לדפנותיה של כישלון. כשאתם עומדים לפני תהום כזו, הדבר האחרון שאתם רוצים הוא להתקרב לקצה שלה. להיפך – אתם רוצים לברוח ממנה , כמה שיותר רחוק, ולא להסתכל לאחור. לשכוח שאפילו התקרבתם אי פעם לשם. זוהי ממש לא מסוג המערות שתרצו לנסות ולכבוש עם חבל וקצת יצר הרפתקני. אולי בגלל זה, אני לא באמת יודע מה היא צופנת בחובה. אני יכול רק לנחש פחות או יותר. וזה לא מוצא חן בעיני. התהום הזו היא לא איזה בור קטן ויומיומי, כזה שאתם עלולים למעוד בגללו ברחוב. זה לא איזה "נכשל" במבחן בתיכון, "לא" מבחורה יפה או נזיפה מהבוס. זה כישלון מוחלט, כזה שבו הכישלון הוא כבר לא שלך, אלא אתה שלו – אתה הוא הכישלון.
בצד האחד של כישלון, מושך בחבל "אולי." אולי הוא בחור קצת חולמני. לפעמים הוא מרגיש שהוא יכול לכבוש את העולם. לפעמים הוא חושב שהוא יכול לכתוב רב מכר שיקפוץ לראשית הרשימה בניו-יורק טיימס, או לגלות תגליות מדעיות שיזכו אותו בפרס נובל. רוב הזמן הוא בעיקר מפנטז על דברים כמו הגשמה עצמית, סיפוק, אושר, הרפתקאות מקצועיות ורומנטיות, ושלל אפשרויות נפלאות אחרות שנמצאות – לדבריו – ממש מעבר לאופק. אולי מודה שיש המון סיכוי שכל אלו הן רק פנטזיות, אך מי יודע – אולי...
בצד השני של החבל יושב לו "אבל." אבל הוא אדם הרבה יותר שקול. הוא לא ממש בקטע של לרוץ מעבר לאופק. הרבה יותר כיף לו לשבת במקום. אבל תקוע כבר המון שנים בבוץ חם וסמיך. קצת מסריח לו שם ולפעמים, כשהוא כן עם עצמו, הוא יודה שהוא היה מעדיף להיות במקום אחר. אבל אבל יודע שבחוץ קר ומפחיד. אם רק תתנו לו רעיון לשינוי הוא מיד יוכל להסביר לכם איך זה יכול להשתבש. ולמה סביר להניח שזה יקרה. ולמה ממש ממש לא כדאי לכם לנסות את זה בכלל. עדיף עם הבוץ החם והמוכר, הוא אומר.
אולי הוא פזיז, ודי אימפולסיבי. אבל הוא פחדן ומאוד קומפולסיבי. לשניהם יש פחות או יותר את אותו הכוח. הכוח שלי. והם מנצלים אותו עוד ועוד ועוד ועוד ועוד. הם מושכים בכל כוחם. הם חושקים שיניים ומותחים את שריריהם עד קצה גבול היכולת. הם מסננים קללות עסיסיות ולא מוותרים. אולי רוצה לרוץ למקום אחר, אבל רוצה להישאר במקום. אבל יודע שאולי כבר עשה המון טעויות, בגללו כבר כמעט נפלנו לתהום (מילוילת ומטאפורית) כבר איזו פעם או פעמיים. אולי יודע שאם זה תלוי באבל, לא נגיע רחוק – נישאר עם הנוח והמוכר עד יום מותנו, ותמיד נהיה ממורמרים וכועסים, ונשאל את עצמנו "מה אם?". זה מפחיד אותו יותר מכל תהום שבעולם.
אולי ואבל רבים ביניהם על כל דבר. לא רק על החלטות גדולות ומהותיות. לפעמים הם נאבקים זה בזה על שאלות כמו "האם לקום עכשיו או עוד חמש דקות?" או "האם כדאי לי לדבר עם חבר שלא דיברתי איתו הרבה זמן?" הם לא מסכימים על כלום. זה לא היה כזה נורא, בסופו של דבר, אלמלא כל המאבק הזה היה בסופו של דבר שואב את האנרגיה ממני. בכל פעם שאולי ואבל מושכים בחבל בלי לוותר, בכל פעם שהם נאבקים בכל הכוח – אני זה שנותר חסר כוחות.
ובינתיים אני לא פה ולא שם. אני לא זז ולא נשאר במקום. והתהום הולכת ונפערת. היא הולכת ומתרחבת – היא משמיעה קולות גרגור כאילו היא מחכה רק לבלוע אותי וזהו. לפעמים אני מרגיש שכבר הייתי רוצה שזה יקרה וזהו. אומרים שבעולם יש אינסוף אפשרויות – אבל כולן נראות כל כך רחוקות. כולן דורשות כל כך הרבה מאמץ – ולי אין כוח. אז לעזאזל העולם! התהום מחכה לי.