אני אמא

מצאתי כמה דקות כדי לבוא ולעדכן שב 1/6/2015 בשעה 00:09, אחרי 18 שעות בחדר לידה, בשבוע 34+4 ילדתי את יובל, במשקל יפה של 2300 ג'.

אם אתם זוכרים הייתי בשמירת הריון מתחילת חודש מאי אחרי שהתגלתה התקצרות צוואר הרחם. ביום רביעי שלפני הלידה הספקתי ללכת לרופא למעקב שם הוא ראה שהצוואר התארך וניבה לי הריון שיחזיק יפה לפחות עד שבוע 36 אם לא יותר. אמר שהסיכוי שאלד לפני הוא קטן מאוד.

בשבת אחה"צ הרגשתי משהו שנראה כמו התחלה של ירידת מיים. מייד הלכתי למיון, ושם אחרי בדיקה שלחו אותי הביתה בטענה שלא מדובר בזה וזה בסך הכל "הפרשות של הריון". אחרי שעתיים ה"הפרשות" התגברו וחזרתי שוב למיון, שוב רצו לשחרר אותי הביתה אבל הפעם התעקשתי להשאר להשגחה ללילה, וטוב שעשיתי את זה כי בשתיים בלילה כבר לא היה ספק, הזעיקו רופא שהורה לחבר אותי לאנטיביוטיקה ובשעה חמש בבוקר להוריד אותי לחדר לידה עם פיטוצין לזרוז (מחשש לזיהום בגלל ירידת מים ממושכת).

ניסיתי להשלים קצת שעות שינה אבל איך אפשר להרדם כשאת יודעת שבעוד כמה שעות תהיי אמא?? :-)

בחמש וחצי הורידו אותי לחדר לידה, מקלחת, בדיקות, חיבור למוניטור ולעירוי ומחכים... ומחכים... ומחכים... שום דבר לא קורה. רק פתיחה שנתקעה משש בבוקר על 1-1.5 ס"מ.

בארבע אחה"צ, כ 24 שעות אחרי שהתחילה ירידת המים ביקשתי הפסקה בעירוי ובמוניטור כדי לעשות מקלחת ולהתרענן. נתנו לי הפסקה של שעתיים, התקלחתי, עשיתי סיבוב לחלץ עצמות והתחלתי להרגיש כאבים שבהתחלה היו די רגילים ולא כל כך התייחסתי אליהם. מהר מאוד הם התגברו והפכו לבלתי נסבלים, חיבור למוניטור- אין צירים, אין טעם לתת אפידורל. בינתיים אני בוכה, מתפתלת מכאבים ומתחננת לאפידורל בטענה שהצירים מתגברים אבל המיילדת בשלה- במוניטור לא נצפים צירים. בסוף נכנסה הרופאה. הספיק לה מבט אחד להבין שמדובר בצירים אמיתיים, בדיקה ו..  פתיחה של 7.5. תוך 3 דקות המרדים היה אצלי, חיבר אותי לאפידורל והחיים חייכו אלי שוב :-). שעה אחרי אני כבר בפתיחה עשר והגיע הזמן ללחוץ אבל מה, הילדה החליטה שטוב לה בפנים ולא בא לה לצאת. האטות בדופק, דיבורים על חדר ניתוח, אני כבר מותשת אחרי שעות במצב הזה, הדופק שלי בשמיים, באיזשהו שלב לא יודעים אם הדופק שנצפה במוניטור הוא שלי או שלה, אני בלחץ, אמא שלי בלחץ, גיסתי בלחץ, לא פחות משלושה רופאים ו 2 מיילדות  סביבי, החום שלי התחיל לעלות ואני כבר לא יודעת איפה אני נמצאת. בסוף הגיעה רופאה שהחליטה שצריך להפסיק את האפידורל ושצריך להיות קצת יותר קשים איתי, קצת צעקות כדי להחזיר אותי לפוקוס (כי בשלב הזה כבר לא הייתי שם בכלל) ויובלי בחוץ.

באותו רגע התפרצתי בבכי, חיפשתי את אמא שלי ורק רציתי שיניחו את הקטנטונת הזאת עלי. נתנו לי רק לתת לה נשיקה ולקחו אותה לפגיה כשאני לא מפסיקה לבכות.

בשלב זה מחכים שהשליות יצאו, אבל הן בשלהן, מסרבות. אחרי קצת יותר משעה החליטו שצריך התערבות בנושא, נתנו לי שוב אפידורל במינון של ניתוח קייסרי ו... בשלב זה, במשך שעתיים בערך, חוויתי את הכאב הכי נוראי שחוויתי אי פעם. אני לא אכנס לתאורים, אבל זה היה לא נעים בלשון המעטה, זו פרוצדורה שעושים בדרך כלל בחדר ניתוח בהרדמה מלאה אבל.... כנראה בגלל האפידורל לחץ הדם שלי ירד לרצפה, הדופק שלי קפץ לשמיים (מעל 180) והייתי על סף איבוד הכרה. נראה לי שגם איבדתי אותה ויש הרבה חלקים מהלידה שאני בקושי זוכרת, אז החליטו לא להרדים אותי ולנתח.

המילים "חדר ניתוח" עלו מספר פעמים אבל בזכות הצוות שהיה באמת מדהים הצלחתי ללדת בלידה רגילה. בארבע בבוקר העבירו אותי למחלקה ובתשע כבר הייתי על הרגליים והלכתי לפגיה להאכיל את יובלי.

בימים שאחרי היא פיתחה צהבת קלה אבל נשמה בכוחות עצמה ואכלה לבד, וביום חמישי, אחרי ארבעה ימים של אשפוז שוחררנו הביתה.

אנחנו כבר שבוע יחד בבית, מתרגלות אחת לשניה. היא ילדה מקסימה ורגועה. ישנה טוב, אוכלת טוב, בקושי בוכה ובעיקר ישנה. היא מושלמת בעיני. יש לה אף סולד ושפתיים מהממות, גומת חן אחת והיא קטנטונת... בהתחלה פחדתי לשבור אותה בכל פעם שהרמתי אותה על הידיים אבל התרגלתי לגודל המיניאטורי שלה..

ולסיום, קבלו אותה..