אז לאלו מכם שלא מכירים אני אספר קצת על עצמי...
שמי מיכל בת 27 בוגרת תואר שני בתקשורת פוליטית
את דרכי המקצועית התחלתי בגיל 16, בתקופת הפיגועים עשה לי משהו שילד הולך לאכול פיצה ו"חוזר בארון", התחלתי להיות פעילה בתנועת נוער ציונית ולאט לאט הפכתי לפעילה מרכזית-עד שיצרתי תקדים ונבחרתי ליו"ר תנועת הנוער הארצית-הבחורה הראשונה שנבחרה לתפקיד זה.
לאחר מכן התגייסתי לצה"ל רוב השירות הצבאי שירתתי כסמב"צית חי"ר באיו"ש חוויה גדולה-לגור בקראוון ביישוב המקסים "קרני שומרון" ממש כמו שתמיד רציתי.
לאחר שיחרורי החלטתי ללכת ללמוד באונ' חיפה כי ידעתי שישנה הסתה גדולה נגד המדינה והצבא שם,הקמתי תא ציוני מה שנקרא "מאפס" ושלוש שנים הייתי פעילה בו, דיבררתי אותו והצלחתי למקם אותו בסדר היום התקשורתי הארצי-אפילו פתיחת מהדורת חדשות בערוץ 1 עם אחד האירועים מהקמפוס.
לאחר סיום קשר זוגי של 4 שנים עברתי לתל אביב, כתבתי תקופה בידיעות ת"א ככתבת מוניציפאלית ונדל"ן.
אחרי כן עבדתי שנה במצודת זאב באגף האירגון-למעשה אגף האחראי על הפקת כל הכנסים/אירועים/מערכות בחירות, גם שם למדתי המון,הכרתי הרבה אנשים והרחבתי את אופקיי בעיקר במישור האישי.
במקביל הגשתי פינת תרבות קבועה ב"חדר החדשות" של הוט (ניתן לראות ביוטיוב תחת מיכל מנין)-ושם למעשה עשיתי את אחד הדברים שאני הכי אוהבת, גם דיברתי על תרבות,הצגות,הופעות דברים ש"בדמי" וגם עשיתי זאת מול מצלמה.
עד כאן הרקע "היבש"
מה קורה היום?
שנה חדשה בפתח ואיתה אי הודאות גדולה מתמיד...
במישור התעסוקתי -אני בחיפושי עבודה קדחתניים דבר שיכול להיות לעיתים מייאש.(נסו לשלוח קורות חיים לכל משרה אפשרית בתחום התקשורתי-ולהיבלע בהררר של קורות חיים אחרים וכל מה שאת רוצה זה רק שיזמנו אותך לראיון ותוכלי להציג את עצמך) בתחום התקשורתי בפרט ובכלל בשוק של ימינו, לא משנה כמה נסיון יש לך תמיד רוצים יותר, ולא נותנים לך צ'אנסה להוכיח את עצמך והדבר מתסכל במיוחד שסביבך כולם אומרים לך שאת תותחית ויש לך יכולות ו"יש לך את זה".
במישור הזוגי-אני עדיין מחפשת את עצמי, יוצאת לדייטים רובם כושלים.(לא תאמינו איזה סיטואציות הזויות-מבחור שמעלה לי גירה באמצע הדייט, ועד בחור שהיה חייב להתפנות (מספר 2 כן?!) בדיוק באמצע הדייט)
מצד אחד אני מאוד יודעת מה אני רוצה, מצד שני להיות בסיטואציה שכל חברותיי נשואות ובדרך להקמת משפחה ואני אי שם מאחורה יכול להיות מתסכל.(ולא הזכרנו את אמא חיה שכבר רוצה עוד נכדים! חיה תחזיקי מעמד!)
במישור האישי-אני ממש רוצה לצאת לדרך חדשה ועצמאית, לצמצם את התלות בהוריי, ומה שנקרא לעלות על דרך המלך.(לא עברנו את תקופת הדמי כיס?(: )
נשמע לכם קל אה?
הדרך רצופה מכשולים, אבל אני רוצה להאמין עם כל הקלישאתיות שבדבר שמכל דרך חתחתים שכזו אני לומדת המון, ולוקחת איתי עוד מטען לתרמיל הגב שלי שעם השנים התמלא בלא מעט תובנות.
אז נכון שבסוריה טובחים בילדים חפים מפשע, והגרעין האיראני מאיים עלינו מאי שם, ונכון ששוב פעם לא זכינו בארוויזיון... ויהודה ונינט נפרדו...כל אלו מדאיגים וידאיגו עוד... אבל איכשהו בסופו של יום אנחנו נשאבים ל"בעיות" היומיומיות שלנו.
אז מה נשאר עוד להגיד? שהשנה הזו האי ודאות תתמוסס במהירה, שהדרך תתבהר לאט לאט והכיוון יתחדד, ושכל זה ילווה באושר אחד גדול ואינסופי וסיפוק-בל נשכח את הסיפוק.
אז כמו "השיר משהו חדש מתחיל",ואיתו הבלוג הזה שיאפשר לכם לעבור איתי את המסע הזה..שמתחיל ממש כאן..ממש היום.שנה טובה ופורייה!