סתיו מביא איתו תמיד עצבות מבחינתי. עצבות נעימה, שאוהבת לשקוע בתוכה. מלאה בצבעים חמים ונינוחים של סתיו.
אך העצבות שנחתה עלי אתמול אינה סתווית. ואף אינה חורפית, אפורה ונינוחה. אלא שחורה היא וחופרת.
אתמול, ערב, שוכבת במיטה עם בטן כואבת ולב דואב. ושני ילדים, חמימים, צמודים קרוב-קרוב אלי. יד קטנה אחת מונחת על חזי. ושנייה על בטן ריקה. תזהר, צוציק, אומרת הקטנה לקטנטון. אל תלחץ, שלא יכאב לאמא.
חמודים שלי. אולי הרגישו שאמא עצובה. ואולי היו צריכים בעצמם את החיבוק הזה. נוגעת בהם. נושמת את ריחם. מפריי עצבות שלי.
אל תהיי עצובה אמא, אומרת הג׳ינג׳ית. יש לך כבר שני ילדים. אני מאשרת, ומחבקת, וממשיכה להסניף.
empty uterus אמרה לי האחות שהתקשרה אתמול לדווח לי על תוצאות בדיקת האולטרה-סאונד. מתארת במילים דוקרות רחם, שעד אתמול היה מלא. באופן מקצועי וקר מדווחת לי על הממצאים. ואני מחפשת בין מילותיה איזו מילה אחת, חמה. Sorry for your loss למשל. משהו. סטנדרטי. אך אין.
אני סוגרת את הטלפון לאחר דקה ומתפרקת לחתיכות. כי עד אותה שיחת טלפון עוד פעמה בי התקווה שהמסר שגופי משדר לי ביממה האחרונה אינו אמת. מתפללת לאלוהים, אגנוסטית שכמותי, בבקשה-בבקשה-בבקשה תעשה שהכל יהיה בסדר.
אך לא.
ואיך היום, כל תינוק שרואה כואב בעגלגלותו. כל בטן עגולה שרואה דוקרת.
וההגיון תופס. שזהו. זה-מה-יש. אך לרגש לוקח עוד זמן לתפוס.
אז הצבעים הכהים יקהו ויבהירו. והשחור יהפוך שוב לחום ולאפור. צבעים חמים ברכותם. צבעים של סתיו. ואולי יהיה עוד תינוק. ואולי לא.
וההיגיון אומר שעדיף כך. לא? שישה שבועות זה הרי צ'ופצ'יק קטן כל כך. גודל אפונה. תינוק? כן. תינוק.
אין תינוק.