שהרה בלאו כותבת בספרה ואני נזכרת בנערה הטובה שהייתי בסקטור דתי במקווה ישראל, בנערה המאמינה שהתפללה לאלוהים, שהשתדלה כל כך להיות בסדר, נחמדה, מקובלת - ועל פי רוב מאמציה לא נשאו פרי, ותפילותיה הושבו ריקם
זוכרת את נושא החדרים: חדר אחד החליט ל"השוויץ" על בנות החדר השני, ואני לא ידעתי. ובעודי עובדת בודדה הבמשתלה, ראיתי שתים מבנות החדר השני. שמחתי עליהן כמוצאת שלל רב, וקראתי: הי בננות!
- הן לא ענו לי
נזכרת במלכת הכיתה לאה מ. שלא היתה צריכה לנקוף אצבע - כולנו הייו לשירותה, והיא לא ראתה אותנו ממטר ( לכל המחפשים קיפוח עדתי בנרות: היא דווקא היתה כהה וממוצא מזרחי )
נזכרת באתי מ. שגאוותה על שדיה הגדולים אותם כינתה "פאפוש", ואני הייתי שטוחה כקרש וכנויי בפי הבנים: פלטפורמה
נזכרת בחולצת האורכגנדין הירוקה של נעמי ב. - כמה השתוקקתי גם אני לחולצה מעין זו
נזכרת בסמל הסטטוס: תיק רחצה - את נשמתי הייתי מוכרת עבורו
וגם נזכרת כיצד נטפלו לקטנות: אזקו את דבר ה` הוא האלוהים שהאמנתי בו, הוא האלוהים אשר השמים ושמי השמים לא יכילוהו, למספר הס"מ המבדילים כין אורך השרוול למרפק...
אבל את נטית הלב לא יכלו לעצור. כאשר הצטרף לכיתתנו פ. מישיבת כפר הרואה, ונתן עיני בי, רקדנו אמנם רק במעגל ( בשנים ההן עדיין היתירו ריקודי מעגל של בנים ובנות בסקטור בדתי, שמעתי שעתה הקצינו: מעגלי בנים לחוד ומעגלי בנות לחוד ) אבל קודם לריקוד הוא סימן חתך זעיר בכף ידו, וחתך קטנטן בכף ידי. וכאשר רקדנו במעגל לחץ את ידי ואמר לי: דמינו מתערבבים...
שהרה בלאו מדגישה ומעלה על נס את הצורך האובססיבי להיות טהורה, בבני ברק קראו לזה "טהורה" אצלנו קראו לזה להיות בסדר, ועל זה הקפידו כל שומרות הצניעות מטעם עצמן, שבדרך כלל גם היו נראות כך, שאף אחד לא היה מעוניין לראות אצלן, את מה שהצנעה יפה לו...
א"א לעצור את הטבע, את הצורך הטבעי להיות אוהב אהוב ונאהב, ומכיוון שגודרים וסוכרים צורך זה הרי הוא מוצא לו כל מיני רדרכים עקלקלות ופתלתלות וכבר גלו את אזני על מה שהולך בישיבות...
ובינתים בגרתי, קיצצתי בנטיעות, מרדתי במוסכמות, הפכתי ל"`אחר"` אבל לעיתים עדיין מתגעגעת ,לנערה בחצאית וצמה הארוכה, לאמונתה התמימה שנגוזה.