קנדי קראש

לאחרונה התחלתי לעבוד משרה שניה במפעל לפיצוץ ממתקים.

העבודה היא מאתגרת ודינאמית, שלא לומר ממכרת.

אך מה שנח במשרה הזו, זה שאני עוסקת בה בזמני החופשי: בזמן שאני עושה כושר, בזמן נסיעה, לפני השינה, אחרי השינה ולעתים ממש בזמן השינה. בקיצור- בכל דקה פנויה לאורך היממה. מה שנקרא בעגה המקצועית: משרת אם.

מה שעוד נח בעבודה הזו, זה כשאני מגיעה למצב שבו לחצי העבודה התובענית מכריעים אותי, אני מושהית על חשבון המעסיק. מטרת ההשהייה היא ברורה: זה בדיוק הזמן שלוקח למלא מכונה ולהוריד כביסה. בדוק. שש דקות ההשהייה הבאות מוקדשות לקיפול הכביסה שהורדה בהשהייה הקודמת. לעתים ההשהיה אורכת 18 דקות,  לפעמים קצת יותר- תלוי כמה כלים הצטברו בכיור. זהו תכנון לוחות זמנים גאוני, הלוואי על כל מקום עבודה תכנון כזה מתחשב באמהות עובדות!

אבל אני כזו וורקוהולית- איך שאני מושהית אני מיד מתחננת בפני החברים הצדיקים שלי שעובדים איתי במפעל שיחזירו אותי לעבודה. לרוב הם נענים, ואני חוזרת במלוא המרץ לתקוף, להפציץ, לחסל...ממש מקבלת חיים חדשים!

והבוס.

הוא לא נראה אף פעם, רק קולו נשמע, כמו צ'רלי מהמלאכים של צ'רלי. הוא משבח ומעודד תוך כדי עבודה. בחירת המילים שלו היא על גבול הטרדה מינית. הוא מרעים בקולו הסקסי:

סוויט!

טייסטי!

דלישס!

וכשהוא צועק לי: דיוויין! אני מקבלת צמרמורות קטנות של עונג בכל הגוף...... כך שאין מצב שאני תובעת אותו!

ומוזיקת הרקע שמושמעת אצלנו בעבודה? היא גאונית. ממריצה מצד אחד ומהפנטת מצד שני. אני שוקלת להפוך אותה לרינגטון! אני מוצאת את עצמי מזמזמת אותה בכל שעות היממה והיא ממשיכה להתנגן לי בראש אפילו בזמן השינה. שטיפת מח אתם אומרים? לא, אין מצב...

וזו אינה עבודה פשוטה כלל! היא דורשת תכנון, פתרון בעיות, עמידה בלוחות זמנים, עמידה בלחצים, סף תסכול גבוה, יכולת ריכוז, אבחנה בין עיקר ותפל. לעתים יש לחזור סיזיפית שוב ושוב ושוב ושוב על אותה משימה, עד שמתקדמים הלאה. זו עבודה שדורשת סבלנות ואורך רוח. 

ואני כבר שבוע תקועה באותו שלב 29 המעפן בלי לראות את השוגר קראש בקצה המנהרה.

כך שזו לא עבודה לחלשי אופי, רק לגיבורים כמוני.

והחבר'ה מהעבודה? כל החברים שלי מהפייסבוק עובדים איתי שם! אמנם כל אחד פרילנסר ואנחנו לא ממש נפגשים פיזית. אבלשמתי לב שיש לי חברים וורקוהולים עוד יותר ממני. עירית וליאורה למשל- התקדמו שם לדרגות שאני רק יכולה לחלום עליהן. כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות עירית.

או ליאורה.

תותחיות.

אורית חברתי, משכימה בכל בוקר שעה מוקדם יותר כדי להספיק לעבוד במפעל. ואני אומרת: זו מסירות! זו דבקות במטרה!

היא משקיענית שחבל"ז, אני צריכה ללמוד ממנה.

אמנם יש ביננו העובדים אווירה מעט תחרותית, כי כשמישהו מתקדם ועוקף את האחרים יש מן נוהג כזה לעשות לו "נה נה נה נה נה- עקפתי אותך, לוזר!" ולפרסם את זה שחור על גבי פייסבוק אך מצד שני יש אחוות לוחמים וכשמישהו נתקע נהוג לסייע לו מכל הלב. ואלה הם ערכים של סיירת...!

זו גם עבודה מתגמלת.

אינני יודעת במה בדיוק, אך אני בטוחה שיש תגמול לשעות העבודה המרובות שאני משקיעה בג'וב. מקווה שגם מפרישים לי לפנסיה ולביטוח לאומי. אם לא, זה ממש יעצבן אותי!

מצד שני אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד בעבודה הזו. במשפחה שלי היו רוצים לראות אותי מגיעה לגיל פרישה מוקדמת, ויפה שעה אחת קודם. מעניין אותי כמה פעמים הם עוד יהיו מוכנים לסבול את התשובה "סוכריות!" לשאלה: "אמא, מה יש לאכול היום לארוחת ערב?"

קנדי קראש.

איזו סאגה!