כמתבגר המהרהר על משמעות החיים, הכל נראה כל כך מבלבל. איך להבחין בין אמת לשקר? בין טוב לרע? בין בעל משמעות וחסר ערך? אתה מתחיל לחפש מישהו שיספק לך תשובות. בשבילי זה היה דיויד בואי.
בואי לימד אותי שהאמיתי הוא מה שמרגש ומפעים אותך באותו רגע, ושעלייך להתמסר לדבר הזה ולתת לו לכבוש אותך. אבל גם שהריגוש הזה לעולם אינו נמשך לנצח, ולכן עלייך תמיד לבדוק את עצמך ולברר אם אתה עדיין נהנה, ואם לא עלייך לעבור הלאה. אל תדאג שמא לא יהיה לך משהו חדש לעבור אליו: אם תשמר את סקרנותך, המעורבות שלך עם הריגוש העכשווי תפתח בפנייך ריגושים חדשים אותם תוכל לחקור, וכך הלאה לנצח נצחים.
כך אני חי את חיי, עובר מתחנה לתחנה, ובכל זאת, יש ריגושים שלא נגמרים. אמנותו של דיויד בואי המשיכה לדבר אליי, ותמיד מצאתי דרכים חדשות לפרשה ולהפכה רלוונטית לקיומי. דרך המעורבות הזו נחשפתי גם לפרידריך ניטשה וסטנלי קובריק, שתי ההשפעות הגדולות האחרות עליי, ועוד רבים אחרים: מחתרת הקטיפה, איגי פופ, אנדי וורהול, קראפטוורק, בריאן אינו, גלאם, סול, Fאנק, קאמפ, ז'אן ז'נה, ג'ורג' אורוול, ברטולט ברכט, טי רקס, ומעל לכל, הקהילה האינטרנטית הנפלאה שלו.
תמיד קיוויתי שייצא לי לנהל איתו שיחה פעם. זה כבר לא יקרה, אבל לפחות יצא לי להחליף איתו כמה עקיצות הדדיות אונליין. זה היה כיף. מההתקשרות איתו באתר שלו למדתי לאהוב אותו גם כאדם.
בשנתיים האחרונות התרחקתי רגשית ממנו ומן המוזיקה שלו. מה שהוא עשה מאז הקאמבק שלו ב-2013 לא ממש דיבר אליי. אבל אני חושב שזה גם בגלל שהרגשתי שהיום הזה מתקרב. והנה הוא הגיע.
ביי, סיילור, ותודה על הכל.