היי קוראים יקרים,
את הפוסט היומי אקדיש לאירוע הכי חם של השבועיים הקרובים: האולימפיאדה! תכננתי לכתוב היום רק על טקס הפתיחה כי חשבתי שרק הוא יעניין אותי, אבל בגלל שעברו יומיים מאז וקרו עוד אירועים אולימפיים (נגיד, אירועי ספורט), ארחיב גם מעבר.
אתחיל דווקא מלפני ארבע שנים, מטקסי הפתיחה והסגירה של לונדון 2012. מעולם לא התעניינתי במיוחד באולימפיאדות. כלומר, כן נהנתי לצפות באתלטיקות ובתחרויות, אבל הן לא עניינו אותי ברמה של לתכנן את יומי כך שאוכל לצפות בהן. צפיתי בהן רק כששעמם לי או כשרציתי שהטלוויזיה תהיה דלוקה ברקע על משהו. את אולימפיאדת בייג'ין ב2008 פספסתי כי הייתי בטירונות (או השלמתי הקלטות כשחזרתי לשבת) כששודרה. אני זוכרת שניסיתי לצפות בטקס הפתיחה שלה וכמעט נרדמתי מהקצב האיטי והמלאה של מליוני הסינים שהופיעו בה. אולי בגלל זה הגעתי אל טקס הפתיחה של לונדון עם רעב מסוים ואולי אף עם התרגשות כזו שמתקרבת לזו שיש לי לפני אירוויזיון. גם ידעתי שהטקס הבריטי יכלול הופעות של אמנים בריטים והכי חשוב - את האיחוד של חברותיי, הספייס גירלז! ולכן ההתרגשות הייתה עצומה. אני זוכרת שבזמן שההורים שלי כמעט נרדמו מול המסך כשהבריטים ראו לנכון לגלול את כל היסטוריית הממלכה על דשא האצטדיון, אני ישבתי והתמוגגתי - וזה עוד היה לפני שהספייס גירלז הגיעו. גם בטקס הפתיחה וגם בסגירה התרגשתי מהאמנים הבריטים שבאו לתת כבוד לתושבי העולם. הרגשתי כאילו כל האמנים הכי שווים, אלו שגדלתי עליהם, אלו שאני שומעת עד היום - פשוט מופיעים אחד אחרי השני כאילו אני אני בעצמי יצרתי את הפלייליסט והזמנתי אותם להופיע. אני זוכרת שההופעה המרגשת מכולן מבחינתי (מלבד של הספייס גירלז שהיו אלף רמות מעל השאר), הייתה דווקא זו של מדנס, דווקא בגלל שהיו הכי פחות צפויים. כל כך התרגשתי מכל מה שהלך שם, שההורים שלי היו בהלם. אני זוכרת שאבא שלי שאל את אמי מה עובר עליי, למה אני מגיבה כל כך מוזר ולמה אני צורחת את השירים. הוא לא הבין שאני מתמוגגת מהעובדה שהבריטים פשוט הוכיחו לי בהנאה רבה כמה סצנת המוזיקה שלהם אדירה. אלו היו שני טקסים מכוננים מבחינתי, שעות של אושר צרוף ומזוקק. אני חושבת שנהנתי מהם יותר מאשר באירוויזיון של אותה שנה, ואירוויזיון 2012 הוא עד היום אחד האירוויזיונים האהובים עליי כך שהתחרות הייתה קשה להחריד.
אני זוכרת שבטקס המעבר לריו, חשתי ירידה עצומה ברמה. הברזילאים באו לעשות שמח וקרנבל בלונדון - שזה טוב ונפלא, אבל אחרי שהביאו לי את הספייס גירלז, מדנס ועוד שלל אמנים בריטים ענקיים, הם לא יכלו פשוט לבוא עם הסמבה שלהם ולחשוב שזה מספיק. כבר אז ידעתי שהטקסים הברזילאים פשוט לא יצליחו לגרד את הרמה הכה גבוהה שהבריטים הציבו. הם בטח לא יתעלו מבחינה מוזיקלית, עם כל הכבוד לסמבה די ז'נרו.
לטקס הפתיחה השנה הגעתי בלי ציפיות, אפילו הייתי קצת מאוכזבת מראש (בכל זאת פולניה). לא תכננתי לצפות בטקס בלייב (שישי בלילה, די תכננתי לצאת), אבל יצא שבדיוק חזרתי הביתה כשהתחיל החלק האמנותי. ברב טפשותי הדלקתי את הטלוויזיה על הטקס... מפה לשם מצאתי את עצמי יושבת וצופה בו עד 3 לפנות בוקר. הקלטתי את כולו, כולל כניסת המשלחות, כדי לצפות במחרת. החלק האמנותי היה יפהפה. ברור שהוא לא הגיע לרמה של לונדון, אבל הוא עדיין היה מרהיב, עדכני, צבעוני ומאוד שמח. בקיצור, מאוד ברזילאי. מצאתי את עצמי רוקדת סמבה מול המסך ב3 לפנות בוקר, אחרי יציאה ובלחות נוראית. היו בו המון אלמנטיים שהיו כבר באירוויזיון של השנה כך שהרגשתי בבית (הקוביות והמטרופולין שהזכירו את רוסיה, החוטים האלסטיים שהזכירו את אוקראינה, הקוביות האוסטרליות, הסבנטיז הבלגי, המעויינים הצ'כים, הצמחים האיטלקים). שמחתי לראות שההיסטוריה הברזילאית תומצתה די יפה ולא נמרחה יותר מדי (קצת מזכירה את הסיפור של טרזן). בקיצור, הברזילאים הרימו אחלה הפקה.
צפיתי גם בכניסת המשלחות. כלומר, הרצתי אותה קדימה בממיר, אבל צפיתי בכולה! במהירות כפולה. ולפעמים משולשת. אבל קלטתי את כל הדגלים ואת כל המדינות (אבא: "איך הספקת לראות שזה אזרבייג'אן?!". אני: "אבא, היה כתוב! וזה הדגל שלהם...". אבא: "מאיפה את יודעת שזה הדגל שלהם?!". אני: "כי זאת אזרבייג'אן, אחת המדינות המובילות באירוויזיון. נו באמת, אבא, לא למדת ממני כלום?"). בואו נגיד שאתם ממש לא רוצים לשחק נגדי עכשיו ארץ עיר כי אני אקרע אתכם. הכרתי מלא מדינות חדשות שעד האולימפיאדה הבאה כבר אספיק לשכוח. מדינה אחת שאף אחד מאיתנו לא ישכח: טונגה. עצרתי את ההרצה מעט מאוד פעמים ובמדינות הרגילות שבדרך כלל חשוב לי לראות: ישראל, ארה"ב, קנדה, דנמרק, שבדיה, נורבגיה (עוד כמה מדינות אירופאיות מהאירוויזיון) ובטונגה. זה מה שקורה כשמדינה נידחת שולחת גבר חתיך נטול חולצה ומרוח בשמן. צאי ותלמדי, ישראל! תוהה איך אפשר לצרף את המדינה הזו לאירוויזיון (היא נמצאת ליד אוסטרליה, ואם אוסטרליה משתתפת - גם טונגה יכולה!).
אני מודה שדי התמכרתי לתחרויות השנה. אני בדרך כלל אוהבת את תחרויות השחייה: הן מרעננות, מעניינות (כשחיינית, לא כבחורה שאוהבת להסתכל על בחורים חתיכים. אני מסתכלת גם על מקצי הנשים!) ובעיקר גורמות לי להרגיש טוב עם עצמי בשעות בהן הבריכה שלי סגורה - כמו בשבת בערב. תכננתי לשבת לצפות בהן, ומפה לשם מצאתי את עצמי מחכה להן מול תרגילי הקרקע של שטילוב וחבריו. שמעו, התחרויות האלו מרהיבות! הספורטאים האלו פשוט אדירים! להעריץ אותם אחד אחד! הם עושים שם כל מיני פליק פלאקים שרק מלהסתכל עליהם אני חוטפת סחרחורת.
רבים התאכזבו מההישגים המאכזבים שהשגנו ביום המסכן שעבר מאז הפתיחה: הנפילה של שטילוב עוד לפני הגמר למרות הציפיות, המיקום של עברי בשחייה, המקום האחרון שלנו בשליחים. אני תוהה איך באמת אפשר להתאכזב? אנחנו ישראל, אנחנו לא מדינה של מדליות. רוצים מדליות? תהגרו לארה"ב, לרוסיה, תהיו סינים, שם יש מדליות. פה בישראל משתתפים באולימפיאדה בשביל שיראו אותנו, בשביל שידעו שאנחנו כאן. אם גם יוצאת לנו מדליה מכל החגיגה הזאת - מה טוב, כבוד ענקי, גאווה ישראלית עצומה. אנחנו מתאכזבים כאן מספורטאים בזמן שאנחנו שוכחים מכל המאמץ שהם משקיעים שנים על גבי שנים בשביל בכלל להצליח להגיע לרמה אולימפית. אלו ספורטאים שמשקיעים את כל מרצם וחייהם בשביל לייצג אותנו ואת עצמם בכבוד תמורת תקציבים זעומים. בזמן שהכדורגל הבינוני שלנו (כן כן, בינוני) מקבל תקציבי ענק ופרסום ומביא מעט מאוד כבוד, יש כמה ספורטאים ישראלים מעולים שמביאים לנו המון כבוד בעולם וממש לא מתוקצבים כראוי. במקום להעניק את התקציבים למי שבאמת צריך אותם ויכול לנצל אותם כראוי, מביאים אותם למי שמביא הכי הרבה באזז ומעניין את הצופה הישראלי בגלל איזו תפיסה קלוקלת (שגם אני לוקה בה, לא מכחישה). שטילוב לא עלה לגמר? אז לא עלה לגמר וחבל מאוד, אבל הוא עדיין ספורטאי אדיר. מי אתם שתשבו על הספה בחדר הממוזג שלכם ותעבירו עליו ביקורת? ותתאכזבו? אתם התאמנתם כל השנים האלו בתנאים לא תנאים ובתקציב זעום? עשו לי טובה. תתחילו מלדעת לעשות פוינט וגלגלון ואז נראה אתכם מדברים. תתחילו מלדעת לשחות כמו שצריך ולגמוע בריכות בזמני שיא. יודעים מה? נראה אתכם שוחים קילומטר בפחות מחצי שעה. מנסיון - זה לא קל.
אני מודה שאין לי מושג מיהם כל חברי הנבחרת, מכירה את הבולטים. עדיין, אני מאחלת לכולם בהצלחה ומפרגנת להם מכל הלב, דווקא כבחורה שרב חייה לא הייתה ספורטיבית ועד היום עצלנית מאוד. אני מאחלת לכל הספורטאים שלנו המון הצלחה (בעיקר לריבקין, שעשתה המון כבוד עם נשיאת הדגל). גם אם הם לא יצליחו במיוחד - העיקר שהם יהיו שם. גם שבירת שיאים אישיים וישראלים זה משהו. אגב, נדמה לי ששברנו איזה שיא ישראלי אתמול בשחיית שליחים של נשים, לא בטוחה לגבי זה. אתם בטח לא תדעו מזה, כי כל מה שמעניין אתכם זה שלקחנו מקום אחרון במקצה.
ברשותכם, הלכתי לחכות לעוד שחיינים ולמופע הסגירה... בעודי צופה בעוד כמה ענפי ספורט.
ותזכרו - זה רק ספורט.
נית.