אני חתיכת היסטוריה - לפעמים נדמה לי שאני חיה 1000 שנים (עמוד 217)
כבר בלידתי נולדתי בצמתים - נולדתי בהדסה על הר הצופים טרום מלחמת השיחרור
וכן אני זוכרת את הימים של טרום מלחמת השיחרור
זיכרונות: בין היתר של ערבי וטנא על כתפו היה עובר בשכונת מקור ברוך ברחוב דון יוסף נשיא ומוכר תותי עץ שחורים לפי הרוטל ( מידת משקל מתקופת התורכים - זו לא שגיאת כתיב אז קראו למדינה תורכיה)
גם עלילת הספור ( אם אפשר לקרוא לזאת עלילה מכיוון שמתווה הספר סוטה לדרכים צדדיות בהם פוסעים גיבורי הסיפור השונים ולא חשים בקו עלילתי עיקרי) "אני חיה 1000 שנים" הוא אסופת זכרונות
זכרונות מדרום איטליה העניה בשלהי מלחמת העולם השניה
הזיכרונות ממוסוליני והמלחמה משתברים בפסיפס סבך האירועים הקטנים בחיי תושבי הכפר האיטלקי הנידח גרוטולה
כולם, כל תושבי הכפר חותרים לאושר - מנסים להיות מאושרים ( איך שרה ריטה: האם אתה מאושר? האם את מאושרת?)
אבל האושר מעולם לא הלם אנשים הגונים במקומות האלה. האומללות היתה בטוחה יותר יציבה יותר ובסופו של דבר משתלמת יותר (עמוד 77) סוברת אלבינה שדעתה תואמת את הלך הרוח של אנשי המקום
אין מה לעשות, לא ניתן לעשות מאומה בענין החתירה לאושר שנסחפת וטובעת בגלי ים החיים הסוער, רק להכריז מלחמה על אלוהים - כמו שהכריזה לוקרציה לאחר מות בעלה (עמוד 83), כמו שגם אני הכרזתי בתקופה מסויימת מלחמה עליו, ועדיין יש לי חשבון פתוח איתו - ממש כמו לוקרציה (עמוד 119)
אבל יש דרכים בהן כן ניתן לעשות משהוא! אפשר להכריז מלחמה ואפשר לשלוח מסרים לדורות הבאים - מסרים של שינאה ואהבה ומסרים של נקמה - בדרך אחרת, מסרים המוצפנים ברקמת מחט על שמיכות נדוניה ( עמוד 89) דרך שבחרה בה אלבינה.
אני לא התחלתי לרקום על שמיכות, הדרך שבחרתי, הדרך שהיצילה אותי היתה אחרת - הייתי יועצת חינוכית: לעבוד עם ילדים, לעשות אותם קצת יותר מאושרים במסגרת הנתונים והאילוצים בהם הם חיים, זו היתה מטרתי, ממש כמו דוקו בשבחר להיות מורה: לשחרר ילדים מכבלי הבורות והאנפלביתיות (עמוד 132 ) ולאחר מכן בחר להיות קומוניסט: לחלץ את האיכרים העניים מכבלי העוני בעזרת התאגדות ( עמודים 138 -139)
ואני, אני ידעתי כל הזמן על איזור צפון איטליה המבוסס כלכלית - מילנו וסביבותיה על תושביו המשכילים, וידעתי על איזור הדרום העני - קלבריה ושאר שטחי קצה ה"מגף" האיטלקי אשר מאוכלס באנשים קשי יום השטופים בבערות, אשר דוקו נלחם בה, זאת היתה דרכו למלחמה שלו בזיכרונותיו מילדותו, בילדותו בה בדידותו נספגה בעורו (עמוד 137) בה אמו "חנקה" אותו באהבתה, וכידוע קל הרבה יותר להתגונן בפני שינאה מאשר בפני אהבה ( עמוד 94)
תיאורי העובר ברחמה של אלבה הם תיאורים על טבעיים / מיסטיים, ומזכירים במקצת חלקים מסויימים מסרטיו של אלדומובר עמודים 170 -171)
הזמן עובר, העובר - בת ושמה ג'ויה נולדת, וליד הכפר גרוטולה מגלים את גז המיתן
השפע ניחת על תושבי הכפר, והם "מתקדמים"
במקום כלי החרס והנחושת הישנים הם מתחילים להשתמש ולגדוש את ביתם בכלי פלסטיק - ההמצאה החדשה! גם סדיני כותנה מושלכים הצידה ובמקומם מובאים אחר כבוד לחדר השינה סדיני פוליאסטר מרשרשים ומנצנצים ( עמוד 176 - 177)
מה אתם יודעים?...קידמה....
ואני חייבת לספר לכם סוד נוסף, סוד ממש גדול שגילתה ג'ויה את אזני סבתה קנדידה , ומאחר שגם אני משתייכת למועדון הסבתות - גילתה זו האחרונה גם את אוזני:
אומרת ג'ויה: אני חושבת שאלוהים לא קיים... ( "הך הכפתור וירעדו אמות הסיפים!" עמוס פרק ט' פסוק א')
הכל, הכל באשמת הקומוניזם! ( עמוד 183) חושבת קנדידה
ומה אני חושבת?
אני כקיסוס המטפס ומשתרג על גזע עלילת הספר חושבת שלא יכולתי לעשות מאומה , כל החלטותי בצמתי החיים היו כפופות והוכתבו ע"י אילוצים.
אילו יכולתי לחזור אל פרשות הדרכים, לפנות לדרך אחרת, לפנות בפניה צדדית - ממש כפי שתוהה גויה ( עמודים 199-200) - אולי הכל היה אחרת, אבל הדרך שבחרתי בה זו היתה הדרך היחידה שיכולתי ללכת בה.
הוי ויקטוריה - אני אומרת לעצמי - מתי תלמדי כבר?
מתי תשלימי כבר ויקטוריה?
מתי תלמדי שאי אפשר לקבל הכל מיד
ואולי כבר יש לך - לא את הכל כמובן - אבל יש "הרבה יש" - רק את לא יודעת זאת
הוי, האוטופיה היא הארץ היחידה שאני - ממש כמו גיבורת הסיפור ג'ויה - יכולה לגור בה (עמוד 207)
הוי, האפשרות להגיד - להטיח בפני כל העולם את מה שלעולם לא נאמר - את מה שמעולם לא אמרו - וכולם ידעו (עמוד212)
אני מצטרפת לתהייתה של ג'ויה, ומה אתם אומרים: האם מוטב סוף נואש (מהיר חותך) מיאוש אין סופי מתמשך... (עמוד 220)