בכל פעם שאני באה לים אני נזכרת בחברתי הטובה י'.
היא אהבה מאוד את הים. לשחות בו, להשתזף ולערוךפיקניקים על חופו, מעולם לא שבעה מכך.
כשחלתה במחלה הארורה - הים הוא שנתן לה כוחות להתמודד.
כשאסרו עליה הרופאים לרחוץ בו בשל החלשותה של מערכת החיסון - המשיכה לבא אליו. הייתה יושבת על החוף, מתבוננת בכחול המרגיע, מאזינה לרחש הגלים, נושמת את האוויר הצח ומתחזקת.
הפעם האחרונה שבה נפגשנו הייתה גם היא על חוף הים. הייתה שבת חמה של סתיו. לאחר הרחצה בים נכנסנו לאחד מבתי הקפה הפזורים על החוף. י' ובעלה ישבו במרפסת הפונה אל הים. הצטרפנו אליהם. הם שמחו לראותנו אבל לי היה קשה מאוד. היא הייתה חיוורת ורזה מאוד.
"אני נראית גרוע נכון?" אמרה כמו קוראת את מחשבותי, "זה בגלל הבחילות. כל השבוע כמעט ולא אכלתי כלום אבל קבלתי היום תרופה חדשה שאמורה לדכא את הבחילות"
"יופי" השבתי לה "מקווה שזה באמת יעזור" אמרתי ובלבי לא האמנתי...
בשבועות שלאחר מכן הדרדר מצבה של חברתי. אפילו בטלפון כבר לא יכלה לדבר אתי.
בלוויה שלה הביאו שלושת ילדיה שלושה בקבוקים שמלאו במי ים ושפכו אותם על קברה הטרי. התבוננתי במים הזורמים והדמעות זלגו על לחיי.