כשאתה מגיע לראיון עבודה, לראיון למלגה, לקבוצה חדשה באשר היא אתה מתחיל להציג את עצמך שם, גיל, מקום מגורים וחרטה מהסוג הזה.
ואז נשאלת השאלה הבאה, בנוסחיה השונים, אז מה מייחד אותך? מה מבדיל אותך מהשאר? למה דווקא את?
לרוב אני עונה איזה בלבול שכל בנאלי כזה שאני יודעת שמצפים ממני לשמוע- תלוי בסיטוואציה, פעם אני חדורת מוטיבציה שלא נראתה כמוהה,
פעם אחרת אני בעלת אינטלגנציה חברתית מדהימה ופעם אחרת בולדוזר חסר מעצורים. התשובה תמיד נשמעת אמינה, בטוחה מנוסחת היטב.
רק כשאני יוצאת מהמקום אני נתקפת בעצב, מעין תסכול שנותן סימניו בכל חלקי גופי. למה בעצם? בגלל השאלה האיומה הזאת: מי את? מה עושה אותך יותר טובה או יותר מיוחדת.
הלוואי והייתי יודעת- אולי זו אחת המשאלות הכמוסות הכי גדולות שלי ,הלוואי שהייתי יודעת מי אני ,מה עושה אותי מיוחדת.
בגיל ההתבגרות זה טבעי לגמרי לא לדעת לענות על השאלה הזו- מה אנחנו בתהליך העיצוב, אחרי צבא זה בסדר מחפשים את הזהות האזרחית... אבל בגיל 27??!
זה לא קצת מוזר לא לדעת אם בא לך להיות הביץ הקרה והמרוחקת או האמא תרזה הרחמניה? ללבוש חולצה מחויטת ועקבים או חולצה קרועה וטייץ?
האם באמת ובתמים אני צריכה לדעת? להחליט? איזה נורא זה לקבל החלטה כזו.
אני מאוד חובבת את האמרה"אבל זו האמת שלי" או "אני לא מוכנה לוותר על האמת הפנימית שלי" וזה מגיע מפרחה בת 17 בתוכנית ריאלטי תורנית-
איך לעזעזאל היא יודעת מה האמת שלה ואני במסע חיפוש מתמיד אחריה?