אתמול היה יום שבת חורפי ויפהיפה. השמש זרחה. מהשבתות, שאני מצפה להם כל השנה. כרגיל, התיישבתי בסלון בשעה 10:00, שעה לפני שהחברים היו אמורים להגיע. ב-11:15 רוזי שאלה אותי, אם אני בטוחה שהיום זה היום? לא בישלתי, אבל הכל היה מוכן. הנרות דלקו והפופקורן היה חם. אחרי מ"ס דקות, הגיעו אשכולות-אשכולות של חברים. כולם הגיעו מלבד אריק ומרגלית, מפני שאריק מעד בחצר ושבר את עצם הירך.
אחרי ששתינו מהיין לחיים וכולם אכלו מהמעדנים, הם התחילו לפטפט, עם זה שיושב לצידם. אהובה הציעה, שכל אחד בתורו, יספר מה עבר עליו, מאז נפגשנו. היו כאלה שהמליצו על סרט, או על תיאטרון עיוורים וחרשים. מישהי סיפרה על אחיה ובן צבי סיפר, שספר המתכונים של אשתו, זכה לייצוג בסין. כשתורה של אסתי דקל הגיעה, היא סיפרה, שהיא הלכה לפגישת מחזור, עם בני כיתתה מהתיכון. היה כל כך מרגש, שהם מחליף מיילים ורוצים להמשיך את הקשר. אדיר נזכר, שלפני 3 שנים, גם לו היה מפגש כיתתי, שעד היום הקשר חי ובועט. נטע סיפרה, שהיא פגשה את בני כיתתה מהיסודי ולא היה לזה המשך.
אילו יכולתי לדבר, הייתי מספרת, שגם אני הוזמנתי לפגישה של ביה"ס היסודי. הייתי כבר בכסא גלגלים ולא הלכתי. למחרת בבוקר, התקשרה אלי המחנכת עדינה כהן ושאלה: למה לא באתי? סיפרתי לה שחליתי והיא מאד הצטערה לשמוע. היא הוסיפה, ש"נצצת בכתה".
הגעתי לחדרי ב-14:45, בדיוק 12 שעות אחרי שהוערתי, אתם מנחשים ע"י מי. הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי שגופו של אריאל שרון, הלך בעקבות מוחו. אני חושבת, שב 7 וחצי השנים, שהוא היה מאושפז, שני בניו הם גיבורים, בכל קנה מידה.
ככה אני כותבת, כשרוזי מצוננת