אני לא מצליח להבין משהו.
מצד אחד יש שיגידו שמדובר בפליטים. אין ספק שפליטים הם אנשים מסכנים, ללא זכויות בסיסיות, נרדפים בארצם ומבקשים להיות מוגנים מרדיפה. מצד שני יש שיגידו שמדובר במסתננים (על משקל הפדאיון הפלסטיני), כאלה שהגיעו לכאן באופן לא חוקי בעיקר למטרות ביזה, פשע ואף טרור (משום שרובם מוסלמים).
בין שני הקצוות האלה ראינו את ההפגנות שמקיימים אותם פליטים-מסתננים בימים האחרונים. ההפגנות לא התרחשו בבאר שבע, גם לא במטולה או טבריה. הן התרחשו בלב תל אביב, במקום הכי נוח לחיים פשוטים וקלים (מאחר ואין להם רכבים, הם גם לא תקועים בפקקים). וכיצד הם מוחים? הם שובתים.
ממה כבר יכולים לשבות מסתננים או פליטים? הרי הם הגיעו לכאן נרדפים. מסתבר שהם שובתים מעבודה. אתם מבינים? ולא רק זה, הם גם מוחים על כך שחבריהם, אלה שנמצאים במתקן פתוח חולות, לא יכולים גם לצאת לעבוד.
אחרי שחשבתי עוד, עלו מספר שאלות שאני מתקשה לענות עליהן:
1. יש שיגידו שהם מוחים על כך שהם לא מקבלים מקלט מדיני (asylum), שמטרתו הגנה על חייהם, אך העובדה שהם כאן, מוכרים כקהילה מוגנת עד להסדרת מעמדם, לא הופך אותם בעצם לברי הגנה? אם יכירו בהם כמו שהכירו בעשרות אחרים, ממה הם מפחדים?
2. המתקן הפתוח בחולות מספק את כל צרכי ה"הישרדות" של הפליטים. יש שיגידו שלא מעט אזרחים במדינה היו מוכנים להתחלף עימם כדי לקבל את אותם התנאים. עצם העובדה שאדם מקבל מענה לצרכיו, מדוע הוא צריך לשבות מעבודה? ואם אקשה יותר בשאלה, מדוע הוא בכלל צריך לעבוד?
3. גם אם נגדיר אותם כפליטים או כמסתננים, האם עצם העובדה שהם מחליטים לשבות מעבודה, לא הופכת אותם בעצם למהגרי עבודה?
4. מי עומד מאחורי המחאה? האם אותה קבוצת אוכלוסייה שטוענת לרדיפה? ההסעות המאורגנות, המצעדים והבריחה המתוזמנת ממתקן חולות, הפגנות הפליטים המתוקשרות מול שגרירויות ארה"ב, בריטניה והתאחדות האפריקאית במרכז תל אביב לא גורמת לשאול את עצמנו מי באמת מארגן את ההפגנות?
5. מי שהלין במקביל על צדקת המחאה של אותם הפליטים הם בעלי המסעדות והמלונאים בתל אביב ואילת. ומדוע? כי אף ישראלי לא מוכן לקבל שכר רעב, כמחצית משכר המינימום, וגם לשטוף כלים?
יש עוד הרבה שאלות שעולות, ואין אמת אחת. אבל המציאות מורכבת יותר ולעיתים יש יותר אינטרסים נסתרים מאשר תמונה יפה בעיתון (אחת שתפסה במיוחד את עיני הייתה זו עם פליט שמוחה כאשר הוא מחזיק דגל פלסטין).
תשאלו את עצמכם האם אתם רואים את כל התמונה.
אז עד לפעם הבאה,
אני.