/ Bret Easton EllisAmerican Psycho
***הערה: הספר נקרא באנגלית, ועל כן אין ביכולתי לתת חוות דעת על הגרסה המתורגמת, ובפרט על התמודדות עם העובדה שזה ספר העוסק בתרבות צריכה אמריקאית-יאפית של שנות ה-80 ועל כן עמוס לעייפה ברשימות אינסופיות של מותגים, מושגים ושמות המאפיינים תרבות זו. לנוחיותכם, להלן פרטים על הספר בעברית:
פסיכופת אמריקאי / ברט איסטון אליס
תרגום מאנגלית: דן שדור
בהוצאת שדוריאן 2002
424 ע"מ
ראשית, חשוב לציין שההמלצה שלי מסויגת, לא כי איני חושבת שזה ספר ראוי לקריאה, אלא כי ברצוני להסב את תשומת ליבם של קוראים פוטנציאליים הרגישים לתיאורי אלימות גראפיים לכך שהספר גדוש בתיאורים קשים ביותר מסוג זה ובהחלט אינו קל לעיכול – ראו הוזהרתם!
ועתה, לאחר שהסרתי מעצמי את האחריות כדרכה של פוליטיקאית ממולחת, אפשר לעבור לעצם העניין. הספר כתוב כיומן המתאר את חיי השגרה של בחור יאפי צעיר בשם פטריק בייטמן, המתגורר בדירה יוקרתית במנהטן. לכאורה, יש לו כל מה שרק אפשר לרצות והכסף יכול לקנות: הוא חתיך הורס, אתלטי ושזוף, ומקדיש שעות רבות ביום לכושר, לפיתוח הגוף ולטיפוח עצמי. הוא עשיר וביתו מרוהט ומאובזר בפאר ובנוחות, והוא רוכש תמיד את החפצים החדישים והמשוכללים ביותר. הוא מקפיד על לבוש אלגנטי ומהודר, ונחשב למומחה ולבעל הטעם הטוב ביותר באופנה ובהופעה. הוא חכם ומשכיל ועובד בחברת השקעות מצליחה לאחר שסיים לימודי עסקים באוניברסיטת הארווארד היוקרתית. יש לו חיי חברה פעילים והוא מרבה לבלות עם חבריו בפאבים, מועדונים ומסעדות יוקרה. מיותר לציין שהולך לו טוב עם בנות המין השני והוא מוקף במעריצות מכל עבר. יש לו מעין ארוסה, מה שלא מפריע לו להיות בקשר מיני עם כל חתיכה או זונה מזדמנת.
אך מאחורי החזות המושכת והנוצצת, פטריק הוא פסיכופט בעל יצרים אפלים, אנס, סאדיסט ורוצח סדרתי, המתעלל באכזריות בקורבנותיו הרבים, וביניהם ילדים, קבצני רחוב, זונות, מאהבות, מכרים טובים וזרים גמורים, ואם לא די בכך – הוא מתעלל אף בגופותיהם.
ברשימותיו פטריק מתעד לפרטי פרטים ובאובססיביות איך הוא וחבריו מזמינים מקומות במסעדות, מועדונים ובתי קפה, את השיחות שהם מנהלים במהלך הבילויים השונים, את האוכל והמשקאות שהם צורכים, את הבגדים שהוא ואחרים לובשים, את המוצרים שבהם הוא משתמש ומטפח את עצמו, את מסעות הקניות שלו, את הסרטים והתוכניות שבהם הוא צופה, את המוזיקה שהוא שומע, את אמוניו הגופניים, איך הוא שוכר ומחזיר סרטי וידאו וכד'. כמו כן, הוא כותב על דברים זוהרים "קצת" פחות, כגון הקנאה שלו בעמיתיו והתחרות עמם, הניסיון שלו תמיד להרשים אחרים ולהבליט את הישגיו, השימוש שלו בסמים, ומפגשיו המיניים והרצחניים.
מה שבולט במיוחד בספר זה הוא הניגוד הקיצוני והמזעזע בין התדמית החיצונית של הפאר, העושר, היופי והנהנתנות לבין הריקנות, התפלות, הרדידות, האטימות, הבדידות והניכור שמאפיינים את עולמו הפנימי של הגיבור הראשי ושל חבריו, ואת אורח החיים שלהם בכללותו. באיזשהו שלב אנו רואים שגם פטריק עצמו מודע לכך שאין שום משמעות לחייו ולמעשיו, ושאף מעללי הזוועה שלו כבר אינם מרגשים כבעבר ואינם מספקים את הסחורה. הניכור מתבטא במיוחד בסצנות הרבות שבהן אנשים אינם באמת מקשיבים אחד לשני ובפרט מתעלמים לחלוטין מהודאותיו הנואשות של פטריק המשווע לתשומת לב במעשי הרצח שלו. נושאי השיחה שלהם תמיד נבובים ושטחיים: בילויים, בגדים, מראה חיצוני וכד'. לעיתים קרובות הוא מנסה להתחמק מאנשים בתירוץ שהוא חייב להחזיר סרטי וידאו. למרות חיי המין המאוד פעילים שלו, פטריק אינו מצליח לפתח מערכת יחסים רצינית עם אף אחת מהמאהבות שלו, כולל זאת שאמורה להיות ארוסתו. לעיתים קרובות אנשים בספר טועים בזיהוי, פונים זה לזה בשמות לא נכונים, חושבים שמדברים עם אדם מסוים ומסתבר שזה אדם אחר או זר לגמרי. גם פירוט היתר האובססיבי עד כדי גיחוך של מראם ולבושם של אנשים, של מעשיהם, בילוייהם ושיחותיהם הסתמיים והמשעממים לעומת חוסר התייחסות מוחלט לעולמם הפנימי, לאישיותם ולרגשותיהם, שנדמה שבכלל אינם קיימים, מדגיש את הניגוד הזועק הזה בין מה שנראה כלפי חוץ למצב כפי שהוא באמת. האנשים הם בעצם אינם פרטים העומדים בזכות עצמם, אלא עדר שבו כולם זהים ובעלי התנהגות זהה. כולם מריונטות המשתתפות באותה ההצגה הנבובה החייבת להימשך. האירוניה היא שכולם רוצים להתבלט ולהיות מיוחדים, אך מנסים להשיג זאת באותם האמצעים עצמם ובכך רק מגבירים את הקונפורמיות שלהם.
לקראת סוף הספר האירועים הופכים להזויים עד כדי כך שאנחנו נשארים עם השאלה הלא פתורה האם בייטמן הוא באמת רוצח פסיכוטי שביצע את כל מה שהוא תיאר או שהוא סתם השתגע משימוש יתר בסמים ומאורח החיים החולני והמנוון שהוא מנהל ובודה את פשעיו ממוחו הקודח. אך בין אם הרציחות התרחשו באמת או שהן הזיות של דמיון חולני – דבר אחד בטוח: הסטייה המעוותת שלו היא הדבר היחיד שמייחד אותו מאחרים, נותן לו זהות והגדרה משלו, וזה בא להראות לאיזה מרחק צריך ללכת כדי להשיג איזושהי מידה של אינדיבידואליות בתוך תרבות העדר הזו. מסתבר שהגיבור, שנראה לכאורה כהתגלמות התרבות היאפית וכנציגה האולטימטיבי, אינו הצליח למעשה להסתגל או להרגיש שייך אליה, והופך לקורבן של התרבות ההרסנית והדורסנית הזאת.
לסיכום – למרות הנושא הכבד, לי הספר זרם והיה קשה להתנתק ממנו. לדעתי, זו יצירה מקורית ובעלת עוצמה, סאטירה חברתית מבריקה אשר מצליחה באמצעות מלל בלתי פוסק, גיבוב אינסופי של מילים, שמות, פרטים, דברים ואירועים, שרובם תפלים וחוזרים על עצמם ללא הרף, לתאר את התרבות העקרה, הרדודה וההבלותית של "הכל אך לא כלום", ומדגימה בעזרת תיאורי מין ואלימות בוטים, מוטרפים ומזוויעים את הדה-הומניזציה ואת תהומות הגועל, הייאוש והשפל המוסרי שלתוכן היא גורמת לחסידיה לשקוע. ומעל לכל לדעתי זהו ספר עצוב מאוד המשמיע זעקה של בדידות, זרות וניכור איומים שבחיים המודרניים.
השורה התחתונה: 