לעלייה האתיופית ומסעם הקשה התוודעתי דרך שירו המרטיט של שלמה גרוניך עם מקהלת ילדים אתיופים. שמעתי על ההליכה הקשה והסכנות שהיו בדרך (שודדים אכזריים), אך בשיר אחד לא מספיק להכיר עדה שלימה, על תלאותיה וחייה באתיופיה.
בספר זה, מטקו מתאר מבפנים את חיי המשפחה בכפר עד העלייה מאדיס אבבה לישראל. את הווי יהודי אתיופיה בכפר, כגון חינוך הילדים לכבד את הוריהם, את העבודה במרעה עם הפרות, את היחסים הגרועים בדרך כלל עם הגויים, כאשר היהודים כונו בפיהם "פלאשה" , טמאים (בארץ השתמשו בשם זה, "פלאשים", ולא ידעתי כי זה במשמעות שלילית).
מרתק היה לקרוא את הספר, המסופר מנקודת מבטו של מבוגר החוזר לילדותו, כאשר בסביבות גיל שמונה החל המסע שלו עם אימו ואחיו לארץ. במשך שלוש שנים הם המתינו באדיס אבבה לקבלת אישור עלייה לארץ ובזמן הזה למדו שם עם מורים נוקשים, עם חשש יומיומי לסכנות בהיותם גרים בתוך סביבה עויינת של האתיופים.
האפיזודה שהכי נצרבה בזכרוני היא הסיפור על חטיפת ילדים. באחד הימים בשהייתם באדיס אבבה, נחטף ילד יהודי וצורף לעוד ילדים, שעוורו בכוונה, על מנת לעורר רחמים בעוברים ושבים, לקבץ נדבות, ולהביא זאת לחוטף. זועזעתי מכך, ונזכרתי בסיפור "נער החידות מבומביי", שגם שם חטפו ילדים לשם קיבוץ נדבות וגם שם עשו דברים מזעזעים לילדים על מנת לפגום בהם ולהרוויח מכך חמלה וכסף מצד העוברים ושבים. זה בלתי נתפש. לכן, ההורים השגיחו היטב על הילדים וסגרו אותם בבית, מלבד ההליכה לבית-ספר. כאשר נחטף ילד יהודי או כאשר ילד יהודי היה חסר ולא התייצב לפי הרשימה של הסוכנים מהארץ, המשפחה אולצה לחזור ולהישאר ללא תקווה לעלות לארץ. שלושה סיפורים כאלה מסופרים, האחד על ילד שטבע בנהר , השני על הילד שנחטף להיות פושט יד והשלישי על בחור יהודי שהתאהב בבחורה גויה והם ברחו יחד למקום אחר כדי להתחחיל חיים חדשים. כל המשפחות שלהם הושארו ולא הורשו לעלות לארץ.
יהודי אתיופיה מכנים עצמם "ביתא ישראל" ולא נפגשו עד עלייתם לארץ עם אנשים לבנים. מעניין היה לקרוא כיצד המפגש עם האדם הלבן, הפראנג', נראה בעיני האתיופים.
הם פוגשים בלבנים בפעם הראשונה דרך הסוכנים שמגיעים מהארץ, שגם מלמדים אותם מנהגים חדשים (בפעם הראשונה המשפחה רואה אוטובוס ונוסעת בו, שוהה במלון ובו מנורה, שלא יודעים כיצד לכבות, שימוש בשירותים וכו') אבל אנחנו יודעים גם מה קרה אחר כך לקייסים ולמעמדם ומה קרה למנהגיהם. רק בשנים האחרונות התחלנו לשמוע קולות המורדים בדרך הזו של הרבנים, שמאלצים את יהודי אתיופיה להתגייר כאילו אינם יהודים, שהקיזו דם מאיבר מינם של הגברים כביכול להפוך אותם ליהודים כשרים, למרות שנימולו. שהטבילו אותם שוב במקוואות וכו' וכו'. אני שמחה שכיום יש אתיופים שלא רוצים לשמוע מהרבנות ומתחתנים לפי מנהגיהם ונותנים לקייסים את הכבוד המגיע להם. קשה לראות את האפלייה ואת היחס המשפיל לעדה, שעד היום סובלת מזה. אני חושבת על ההורים והילדים האתיופים, שחיו באתיופיה ורק רצו מהיום שנולדו לעלות לארץ. לבנות קראו פעמים רבות ירוס על שם ירוסאלם, ירושלים. הכרתי נערה בשם זה ואף פעם לא ידעתי שהמקור הוא מהמילה ירושלים. משעשע ומביך גם יחד היה לקרוא על הדמיון הפרוע של יהודי אתיופיה, שבארץ הכל טבול בזהב, שכאן ירגישו סוף כל סוף יהודים ללא מורא (זכורות לי תמונות של יהודים אתיופים המנשקים את הארץ ברגע שירדו מהמטוס). הרגשתי אי נוחות בציפיות שלהם ובאכזבה שממתינה להם כאן. עם איזו תמימות ואהבה טהורה עלו לארץ החלומות עליה חלמו מרגע היוולדם והמימסד הדתי שמעך אותם ברגל גסה! אבל לא רק. בכלל החברה הישראלית לא נקייה מיחס מפלה ומדיעות קדומות. לרגע עולה המחשבה, האם היה להם עדיף להישאר בנוף ילדותם, בכפר, במרעה? זו שאלה שתמיד מתעוררת אצלי כאשר האדם הלבן מביא את השינוי ואת "הקידמה" לשבטים מהעולם השלישי. בכל אופן, אין ספק שנעשה להם עוול, גם אם היו כוונות טובות בדרך.
סיפורו האישי של המחבר חשוב, מאחר שהוא מוסיף עוד קול לפסיפס העלייה מאתיופיה, עליה אנחנו לא יודעים הרבה. הוא גורם לקורא הישראלי להזדהות עם הילד הקטן ומשפחתו וממש מקרב לבבות. בסיפור משובצות גם תמונות אותנטיות של המחבר ומשפחתו- אימו, אחיו ואחיותיו (האחות הגדולה נשארה באתיופיה), מורה הדרך המסור שלהם, לייהו, והוא עצמו כילד, שהצטלם לקראת עלייתו לארץ.
על המחבר : נגוסה מטקו בן 27, נולד בכפר שאשגה שבאתיופיה. בגיל אחת-עשרה עלה לארץ (2001) ולמד בישיבה תיכונית בעמק יזרעאל. שירת חמש שנים בצה"ל וגר בחיפה עם אימו, אחיו ואחותו הקטנה. לפרנסתו עובד כנהג משאית. מטקו השתתף בהפגנה ההמונית של יהודי אתיופיה למען שוויון זכויות ויחס הוגן וצודק.
ייתנו לנו פירות וחלב לירושלים, מאת נגקוסה מטקו, הוצ' אוריון, 125 עמ', 2016