קשה לחיות. אני רוצה לעשות כ״כ הרבה דברים אבל אני לא מצליח.
יש קולות בראש שלי, כל קול אומר לי לעשות משהו אחר, חלקם שייכים לאנשים שהכרתי ולדעות שהיו להם. כאילו יכולתי לספוג את האישיות שלהם ועכשיו היא חיה בראש שלי.
אני כבר לא יודע מי האנשים האלה, מה הם חושבים. זה כבר לא משנה.
תוך כדי שאני כותב את השורות הללו קול אחד אומר לי שזה הכל שטויות שאף אחד לא רוצה לקרוא, שחבל לי על הזמן. ראיתי לא מעט סרטים וגם דוקומנטריים על סכיזופרניה, על אנשים ששומעים קולות, אבל זה לא מרגיש שום דבר דומה.
אני לא שומע את הקולות האלא כמו שאני שומע מישהו אחר מדבר אלי, יותר כמו דעות שונות שאני חושב עליהן.
הדלקתי סיגריה, החומרים הכימיים הזורמים לתוך המוח שלי עכשיו שינו משהו, נותנים לי את האפשרות להמשיך לכתוב. רוב הסיכויים שאם אני אסיים את הסיגריה אני כבר לא ארצה יותר להמשיך והכל יהיה לשווא.
בן הזוג שלי אומר לי שאני דפוק, הוא גם צודק. כולם סביבי אמרו לי את זה כל החיים. שלא תבינו לא נכון, הוא לא מתכוון לזה בצורה רעה כמו קללה אלה יותר כמו עובדה - משהו דפוק בי, הלוואי שאני אצליח להבין מה זה או יותר חשוב לפתור את זה.
הלוואי שאצליח לתאר לכם איך זה להיות אני.
לפני כמה שנים אבדתי תקווה באנושות, אנשים איכזבו אותי יותר מידי, אני כבר לא יכול להאמין לאף אחד, למעט בן זוג שלי. מה שכמובן מוביל אותי לשאלה למה אני כותב את הבלוג הזה? אני כ״כ לא בוטח במי שיקרא את זה שאני לא בטוח האם זה שווה משהו.
אני עצלן או לפחות זה מה שאמרו לי כל החיים, אני מבין שיש משהו מעבר לזה, מעבר ללהיות עצלן. אם הייתי רק עצלן לא הייתי מרגיש את הסבל האדיר הזה שעוצר אותי מלעשות משהו. אני כ״כ רוצה לעשות כ״כ הרבה דברים אבל אני פשוט לא עושה אותם, אני רוצה לספר על עצמי, על מה שעבר עלי, על ההתעללות הנוראה שעברתי, על התחושות שלי, הכאב, הנסיעות שלי לחו״ל, החיים שלי, הנטיות המיניות שלי… ומה לא.
כל החיים שלי אני עסוק במחשבות על עצמי, מי אני ומה אני רוצה לעשות. מה שבטוח הוא שמה שעשיתי הוביל אותי למקום מאוד שונה, כי אני לא מרוצה. החיים שלי דומים לחיים של איוב (מהתנ״ך), בצורה כזו או אחרת.
עד כמה שאני לא אוהב לתייג את עצמי זה בהחלט יסביר הרבה אם אני פשוט אכתוב שאנו שנינו לוקים באוטיזם. יכולתי לתייג את עצמי באינסוף תגיות ואני שוקל להוסיף לבלוג קוביה בצד ימין/שמאל עם הרבה תגיות שמייצגות משהו ממני (הרבה מחלות נפש האמת...) חשוב לי מאוד לציין שאני מעולם לא אובחנתי באוטיזם, בכל פעם שאני מתאר את עצמי כלוקה באוטיזם מדובר השארה שלנו, לעומת בן זוגי שאובחן באוטיזם.
אני ובן זוגי תמיד ביחד, רק אנחנו, רק שנינו. אין לנו חברים, מכרים או משפחה. אנו תמיד ביחד ורק שנינו כל הזמן. אני כל העולם שלו והוא כל העולם שלי.
כשהוא עצוב כל העולם שלי עצוב, כשהוא שמח אני מאושר. הוא כל מי שחשוב לי וגם כל מי שאני מכיר (או רוצה להכיר).
לפני כשבוע בן זוגי ממש התעצבן עלי, ממש הכעסתי אותו והוא פשוט הלך להיות לבד. התיישבתי על ספסל מחוץ לבית שלנו. זה היה שישי בערב, בקרבת מקום יש גן שעשועים והרבה ילדים שיחקו שם, אז עבר אבא עם שתי ילדות ועגלה, הוא היה מעט מבוגר ממני סביבות גיל 35, הוא עצר ושאל אותי ״מה קורה אח שלו, הכל בסדר?״ אני לא בטוח מה זה אומר אפילו ״מה קורה אח שלו״, אני מניח שזה כמו להגיד ״היי״ בצורה אחרת, קצת כמו ההבדל בין אורז לבין לאורז צהוב לאדם עיוור - זה אותו אורז אבל שונה.
אני לא מבין למה הוא שואל אותי האם הכל בסדר? אני לא בוכה ואי אפשר לראות עלי שאני עצוב, לפחות זה מה שחשבתי.
אני מבין שאני כנראה נראה לא טוב או לפחות במצב לא טוב. זו לא הפעם הראשונה ששואלים אותי האם אני צריך עזרה.
בן זוגי חזר להיות איתי אחרי כמה שעות.
בפעם הקודמת, בצהריי היום, ישבתי ברכב שלנו מקדימה, בצד הנוסע וחיכיתי לבו זוגי שיחזור. רכב חנה בחניה הקרובה ואישה בגיל העמידה יצאה ממנו, היא הלכה וכשחזרה היא פתחה את דלת הנהג ברכבה ושאלה אותי ״הכל בסדר?״ הייתי כ״כ מופתע מהשאלה שלא ידעתי מה לענות, אני חושב שאמרתי משהו כמו ״למה שאני לא אהיה בסדר?״ והיא אמרה ״לא יודעת, אתה פשוט יושב פה כבר הרבה זמן״. זה לא נשמע לי מוזר לשבת באוטו… בטח לא עם חלונות פתוחים, אז היא אמרה ״אני לא נוגעת״ תוך כדי שפתחה את דלת רכבה ונכנסה.
התשובה לשאלה היא כמובן ״משהו ממש לא בסדר״ אבל מה שאני צריך לשאול לפני זה ״כמה זמן יש לך?״ כי זה יקח לא מעט זמן להסביר מה לא בסדר… או אולי הייתי צריך להתחיל עם ״תארי לעצמך שאני חייזר ואת שואלת אותי מה לא בסדר? והבעיה שלי היא לא שאני מנסה לחזור לכוכב ממנו הגעתי, אלה שהבעיות שלי הן בעיות של חייזרים. בעיות מאוד שונות מהבעיות של אנשים. עד כמה חשוב לך להבין? כי זה מורכב.
אני לא יודע מאיפה להתחיל, אולי מזה שלא הייתי רוצה להיוולד מלכתחילה אבל עכשיו שאני כבר פה אני כבר לא רוצה למות?
לפני כמה חודשים חזרתי לארץ מחו״ל, ברחתי מפה כי חשבתי שאני במקום הכי גרוע על גבי הכוכב, שלא יכול להיות גרוע יותר. לצערי הרב טעיתי פעמיים. טעיתי - זה לא המקום הכי גרוע, וטעיתי בשנית - אין סוף לכמה גרוע דברים יכולים להיות.
תמיד רציתי לכתוב בלוג. גם כתבתי פוסט אחד כשהכל התחיל.
״הכל״ מתחיל בשבילי כל הרבה פעמים. אני מדבר על הפעם ההיא מתי שהחלטתי סופית להוריד את הכיפה ולצאת מהארון בפומבי, תאמינו לי זה היה צעד מסוכן שכמעט עלה לי בחיי.
הכותרת הייתה משהו כמו ״הומו וגם מדריך בישיבה, האם זה אפשרי״.
הייתי בנאדם כ״כ נמוך אז, כ״כ לא משכיל. אלוהים! לא ידעתי כלום! כ״כ רציתי להצליח, היה לי רצון עז כ״כ לספר הכל לכולם. אבל כמו שוב ושוב לאורך החיים שלי האנשים הכי קרובים אלי בגדו בי, החברים, המשפחה. רק בן זוגי (שאז לא הכרנו עדיין) תמיד נאמן. הוא החצי הלא עצלן והטוב שלנו.
זה נכון, לכתוב באמת עוזר. זה אפילו משתיק קצת את הקולות בראש שלי. יש קול אחד שצועק לי ״תמצא עבודה מטומטם״ או ״עוד מעט לא יהיה לכם כסף ממש כמו באיטליה!״ זה הכל באשמתך״ ״תתבייש בעצמך אתה לא טוב בכלום״
הייתי מסיים את הכאב כאן ועכשיו, אבל משהו בי רוצה לספר את הסיפור ומשהו אחר בי רוצה להצליח ולעשות דברים. חוץ מזה יש כ״כ הרבה אהבה בחיים שלי, אני לא מוכן להפסיק את הכל עכשיו!
אבל אני כ״כ עצלן או שאולי זה הכאב שעוצר בעדי.
הלוואי ואמצע את הכוח לפרסם את הפוסט הזה. שלא נדבר על לכתוב עוד אחד.
פתחתי את הבלוג הזה כדי לעשות משהו עם עצמי, כדי לספר על התחושות, הרגשות והחיים שלי. אני רוצה לכתוב כמה ספרים והחלום הכי גדול שלי זה לעשות סרטים. אני מאמין שאם אני אשטף את החיים הפרטיים שלי עם עוד מישהו אני אפתח מחדש לעולם שבו יש יותר מרק רוע. בנוסף אני רוצה לפתח קישורי כתיבה כדי לכתוב את הספרים שאני רוצה. אני מאמין שאני במקום הנכון ואני מקווה שלא אתאכזב שוב. גם מקווה שלא אאכזב אתכם הקוראים.