מטרה!

תחושה מוזרה.

נחתה עליך משימה, לכאורה בלתי אפשרית.
הוקצה לך זמן - מספיק ארוך כדי שתוכל להשקיע מאמץ, אבל לא יותר מדי כדי שהמומנטום הראשוני לא יאבד.
(על אנשים שמבלבלים בין מומנט למומנטום - פוסט עתידי!)

נגד עיניך עומדות שתי אופציות- ללכת לשירותים, להקיא ולבכות במשך שבוע, *או*, ללכת לשירותים, לבכות,
למלמל לעצמך קלישאה סגנון "הכאב הוא זמני הניצחון הוא נצחי", ואשכרה להקדיש את עצמך, כל כולך, למשימה,
בין אם זה אומר לדלל ארוחות, שינה, חברה, משפחה. 
אתה תסיים את המשימה - ויהי מה.

מהניסיון שלי ושל אחרים, אני מתחיל לקבל את ההבנה שכל ההתקדמות האנושית, מדעית ותרבותית, היא פרי תקופות כאלו.

אתה מחליט/מחליטים לך שאתה עומד לעמול ולירוק דם תקופה מסויימת. ושם, באותה תקופה, כל היכולות שלך, כל מה שלמדת, הכל - מתכנס לשבוע אחד.
ושאר הזמן? שאר הזמן אתה במוד אחר. מוד שלא יכול להיות פרודקטיבי. אם אתה נהנה, סימן שאתה לא יצרני. ואם אתה לא נהנה, כל המחשבות טרודות בלמה אתה לא נהנה.

רבטוראי קיבל היום משימה חדשה. מה אומרים, הגיע שעתו להתקדם לסמל?