היום ערב ל"ג בעומר, לפני כמעט חמישים שנה, אם כבר אמרתי זאת אז סילחו לי, אבל אני מרגישה כמו זיקני צפת, חמישים שנה, חתיכת תקופה.....
יום הלימודים הסתיים, אנו שועטים אל תחנת האוטובוס, שיסיע אותנו למושב. כבר בדרך, מודיעים לכולם על נקודת המפגש בערב, ומה צריך להביא.
הבנים מכינים את השטח, ואוספים עצים, הבנות אחראיות על האוכל.
עצים לא חסרים במושב, ואין צורך לדאוג שייגנבו או שיחסר, תמיד יש מי שגזם וערם אותם לערימה.
כל אחד צריך להביא עימו, כפית קפה שחור, שתי כפיות סוכר, קורט מלח, (כל דבר עטוף בנפרד בחתיכת נייר עיתון), וגם כלי עם מים וכמובן תפוחי-אדמה, אה...וגם ירקות לסלט, מלפפון ירוק ועגבניה. היי, היי לא לשכוח, להביא כוס ושמיכות....
לקראת שעות בין הערביים, יצא כל ילד למקום המפגש ובידו החבילה הקטנה, ומתחת לבית השחי, שמיכה מגולגלת, כולנו נשארים כמובן עד אור הבוקר, וזה לא מוטל בשום ספק.
בלב השדות, בשטחים הפתוחים, של סוף אביב, ותחילת הקיץ, ללא מורא או פחד, התכנסנו לנו חבורת ילדים שאננה, להדלקת מדורת ל"ג בעומר.
הבנים שבחבורה, הכינו מבעוד מועד, את השטח המיועד, בצורת עיגול. ניקו וניקשו את העשבים, הכינו טבון עם רשת מעליו, ובמרכז ערימת העצים, בנויה לתפארת, כקונוס שבסיסו רחב, וקצהו מזדקר חדות מעלה.
את המצרכים לקפה הנחנו ליד הטבון, הבנות שקדו על הכנת הסלט, מקשקשות ומסתודדות והבנים קוששו זרדים ואספו ניירות לזירוז הבעירה.
הערב ירד![]()
, עם שמיים זרועי כוכבים. רוח נעימה השיבה את נפשינו, לאחר החום ששרר משך היום.
אפשר להדליק, אמר מישהו, כולם עמדו סביב, המדורה התלקחה, האש עלתה, גיצים החלו להתעופף באוויר, ופנינו העולצות נהרו מאושר,
נהנינו מימים של תום, ורגעים של חסד,
ולא חלמנו אפילו בסיוטים שלנו, שכל זה עומד לחלוף לבלי שוב...
שומיק מאוהב בחווה, והוא מבטא זאת במשיכות חסרות רחמים בצמתה הארוכה, היא רודפת אחריו, להרביץ לו, והוא בורח, מעמיד פנים, שהוא פוחד ממנה.
דגנית הג`ינג`ית האולטימטיבית![]()
, אוהבת את שמוליק צלניק, כנראה שגם דיתה,
עזרה ואליהו נטפלים כל הזמן לסימה הבלונדינית עם השיער הכי חלק שאני מכירה,
ראובן גוטסמן ויפה מוסקוביץ שכנים, נילי בכר, ואברהמ`לה בן -ארצי (לימים חתנו של רבין), שרה`לה קרומן, אסתר`קה פרידמן ואנוכי, כולנו מאותו הכפר, ולמדנו באותה כיתה עד סוף היסודי.
השעות חלפו בעצלתיים, המדורה התחילה לאבד גובה אט אט, זה הזמן להשליך את תפוחי האדמה לתוך הגחלים![]()
![]()
![]()
, שופתים פינג`ן ![]()
על רשת הטבון, ממלאים מים, סוכר וקפה שחור וממתינים שירתח. בינתיים אוכלים את הפיתות עם הסלט, וכאשר מוכן הקפה שותים ![]()
אותו בלגימות קטנות, ששורפות את השפתיים והלשון...
מדי פעם הופכים את תפוחי האדמה, ותוך כדי מתחילים לספר בדיחות, וצ`יזבטים,
המספר מתחיל ממש בלחש, בקושי נשמע קולו, על איזה מת בבית קברות, שעובר תלאות נוראיות, ומגיע לשיא הסיפור כאשר רוח המת![]()
יוצאת מקיברה, אבל אז, הרביץ צעקה![]()
כזו, שכולנו קפצנו מבוהלים ומבועתים, ואין זה משנה כמה התכוננו, שיבוא משהוא כזה, תמיד הופתענו ... ![]()
![]()
![]()
![]()
![]()
בעזרת ענף ארוך, מגלגלים את תפוחי האדמה החוצה מן הגחלים הלוחשות, נוטלים ומעבירים מיד ליד מחמת החום, מקלפים את הקליפה המפויחת ומפזרים קמצוץ מלח, ואוכלים, החול חורק בין השיניים, והטעם גן עדן...![]()
פרצופינו וידינו היו שחורים, כמו תפוחי האדמה, אך למי היה איכפת...
מדי פעם כאשר עלתה להבה חלושה מן המדורה הדועכת, והאירה את פני חברינו, פרצנו בצחוק רועם, מבלי לדעת שאנו נראים אותו דבר.
מילון ואבטיח![]()
![]()
, שנקטפו באחת המיקשות, בשעות הצהריים, מפולחים![]()
לפלחים שמנים ועסיסיים![]()
. נעצנו בהם שינינו בצמאון![]()
, מיצם גר על סנטרינו, מתמרח עם השחור של תפוחי האדמה, ומטפטף על הבגדים. זאת גם היתה ההודעה שאין יותר מה לאכול,,,
בעקבות הצ`יזבט,![]()
כל רישרוש![]()
וכל מעשה ![]()
קונדס של הבנים גרם לנו להתקף לב...וזה היה השלב, או הטריגר, שמספר בנות החליטו שהן הולכות לישון בבית, וזה בדיוק מה שחיכיתי לו, לא להיות הראשונה שהולכת, ואם כל הבנות הולכות אז ברור שאני לא אשאר לבד, וזה מה שהציל את כבודי.
בהמשך נשארו רק הבנים, טוב, הם תמיד צריכים להוכיח...
![]()
בבוקר, למחרת ל"ג בעומר, באוטובוס התלמידים, שהסיע אותנו לבית הספר, לא הפסיקו להשוויץ![]()
, איך הם נשארו עד אור הבוקר, והבנות המפונקות האלה הלכו הביתה לאמא`לה, ואיך בקושי הצליחו לכבות את המדורה במסדר השתנה קולקטיבי, ומי השתין הכי בקשת, וזה שגנב סיגריה![]()
מאבא שלו, איזה פושטק...חסר לו שהוריו יידעו...
והאמהות שלהם סיפרו, ששמעו אותם, או לפחות את חלקם, חוזרים בלילה מאוחר, ומצאו אותם בבוקר, חורפים במיטותיהם, והבגדים שלהם, המסריחים מעשן, פזורים על הריצפה.
איזה בלופרים...תינוקות בעצמם...
מוקדש לזיכרם:
שלמה רוגוז`ינסקי, (שומיק), נהרג בקרבות עם המצרים, בצליחת התעלה, במלחמת יום הכיפורים.
שמוליק צלניק, מצא מותו בצוללת דקר.
יהי זיכרם ברוך.
יום הלימודים הסתיים, אנו שועטים אל תחנת האוטובוס, שיסיע אותנו למושב. כבר בדרך, מודיעים לכולם על נקודת המפגש בערב, ומה צריך להביא.
הבנים מכינים את השטח, ואוספים עצים, הבנות אחראיות על האוכל.
עצים לא חסרים במושב, ואין צורך לדאוג שייגנבו או שיחסר, תמיד יש מי שגזם וערם אותם לערימה.
כל אחד צריך להביא עימו, כפית קפה שחור, שתי כפיות סוכר, קורט מלח, (כל דבר עטוף בנפרד בחתיכת נייר עיתון), וגם כלי עם מים וכמובן תפוחי-אדמה, אה...וגם ירקות לסלט, מלפפון ירוק ועגבניה. היי, היי לא לשכוח, להביא כוס ושמיכות....
לקראת שעות בין הערביים, יצא כל ילד למקום המפגש ובידו החבילה הקטנה, ומתחת לבית השחי, שמיכה מגולגלת, כולנו נשארים כמובן עד אור הבוקר, וזה לא מוטל בשום ספק.
בלב השדות, בשטחים הפתוחים, של סוף אביב, ותחילת הקיץ, ללא מורא או פחד, התכנסנו לנו חבורת ילדים שאננה, להדלקת מדורת ל"ג בעומר.
הבנים שבחבורה, הכינו מבעוד מועד, את השטח המיועד, בצורת עיגול. ניקו וניקשו את העשבים, הכינו טבון עם רשת מעליו, ובמרכז ערימת העצים, בנויה לתפארת, כקונוס שבסיסו רחב, וקצהו מזדקר חדות מעלה.
את המצרכים לקפה הנחנו ליד הטבון, הבנות שקדו על הכנת הסלט, מקשקשות ומסתודדות והבנים קוששו זרדים ואספו ניירות לזירוז הבעירה.
הערב ירד
, עם שמיים זרועי כוכבים. רוח נעימה השיבה את נפשינו, לאחר החום ששרר משך היום.אפשר להדליק, אמר מישהו, כולם עמדו סביב, המדורה התלקחה, האש עלתה, גיצים החלו להתעופף באוויר, ופנינו העולצות נהרו מאושר,
נהנינו מימים של תום, ורגעים של חסד,
ולא חלמנו אפילו בסיוטים שלנו, שכל זה עומד לחלוף לבלי שוב...
שומיק מאוהב בחווה, והוא מבטא זאת במשיכות חסרות רחמים בצמתה הארוכה, היא רודפת אחריו, להרביץ לו, והוא בורח, מעמיד פנים, שהוא פוחד ממנה.
דגנית הג`ינג`ית האולטימטיבית
, אוהבת את שמוליק צלניק, כנראה שגם דיתה,עזרה ואליהו נטפלים כל הזמן לסימה הבלונדינית עם השיער הכי חלק שאני מכירה,
ראובן גוטסמן ויפה מוסקוביץ שכנים, נילי בכר, ואברהמ`לה בן -ארצי (לימים חתנו של רבין), שרה`לה קרומן, אסתר`קה פרידמן ואנוכי, כולנו מאותו הכפר, ולמדנו באותה כיתה עד סוף היסודי.
השעות חלפו בעצלתיים, המדורה התחילה לאבד גובה אט אט, זה הזמן להשליך את תפוחי האדמה לתוך הגחלים
, שופתים פינג`ן 
על רשת הטבון, ממלאים מים, סוכר וקפה שחור וממתינים שירתח. בינתיים אוכלים את הפיתות עם הסלט, וכאשר מוכן הקפה שותים 
אותו בלגימות קטנות, ששורפות את השפתיים והלשון...מדי פעם הופכים את תפוחי האדמה, ותוך כדי מתחילים לספר בדיחות, וצ`יזבטים,
המספר מתחיל ממש בלחש, בקושי נשמע קולו, על איזה מת בבית קברות, שעובר תלאות נוראיות, ומגיע לשיא הסיפור כאשר רוח המת
יוצאת מקיברה, אבל אז, הרביץ צעקה
כזו, שכולנו קפצנו מבוהלים ומבועתים, ואין זה משנה כמה התכוננו, שיבוא משהוא כזה, תמיד הופתענו ... 
בעזרת ענף ארוך, מגלגלים את תפוחי האדמה החוצה מן הגחלים הלוחשות, נוטלים ומעבירים מיד ליד מחמת החום, מקלפים את הקליפה המפויחת ומפזרים קמצוץ מלח, ואוכלים, החול חורק בין השיניים, והטעם גן עדן...
פרצופינו וידינו היו שחורים, כמו תפוחי האדמה, אך למי היה איכפת...
מדי פעם כאשר עלתה להבה חלושה מן המדורה הדועכת, והאירה את פני חברינו, פרצנו בצחוק רועם, מבלי לדעת שאנו נראים אותו דבר.
מילון ואבטיח
, שנקטפו באחת המיקשות, בשעות הצהריים, מפולחים לפלחים שמנים ועסיסיים. נעצנו בהם שינינו בצמאון, מיצם גר על סנטרינו, מתמרח עם השחור של תפוחי האדמה, ומטפטף על הבגדים. זאת גם היתה ההודעה שאין יותר מה לאכול,,,בעקבות הצ`יזבט,
כל רישרוש
וכל מעשה 
קונדס של הבנים גרם לנו להתקף לב...וזה היה השלב, או הטריגר, שמספר בנות החליטו שהן הולכות לישון בבית, וזה בדיוק מה שחיכיתי לו, לא להיות הראשונה שהולכת, ואם כל הבנות הולכות אז ברור שאני לא אשאר לבד, וזה מה שהציל את כבודי. בהמשך נשארו רק הבנים, טוב, הם תמיד צריכים להוכיח...
בבוקר, למחרת ל"ג בעומר, באוטובוס התלמידים, שהסיע אותנו לבית הספר, לא הפסיקו להשוויץ, איך הם נשארו עד אור הבוקר, והבנות המפונקות האלה הלכו הביתה לאמא`לה, ואיך בקושי הצליחו לכבות את המדורה במסדר השתנה קולקטיבי, ומי השתין הכי בקשת, וזה שגנב סיגריה
מאבא שלו, איזה פושטק...חסר לו שהוריו יידעו...והאמהות שלהם סיפרו, ששמעו אותם, או לפחות את חלקם, חוזרים בלילה מאוחר, ומצאו אותם בבוקר, חורפים במיטותיהם, והבגדים שלהם, המסריחים מעשן, פזורים על הריצפה.
איזה בלופרים...תינוקות בעצמם...
מוקדש לזיכרם:
שלמה רוגוז`ינסקי, (שומיק), נהרג בקרבות עם המצרים, בצליחת התעלה, במלחמת יום הכיפורים.
שמוליק צלניק, מצא מותו בצוללת דקר.
יהי זיכרם ברוך.