שלום, קוראים לי x ואני סובל מהזעה בכפות הידיים.
ההזעה שלי יחסית לא כל כך חמורה, אבל היא בדיוק במידה שמפריעה לי לחיים.
אני לא כל כל יודע לנהל בלוג, אבל אני מרגיש צורך לכתוב על התופעה ולסלול את הדרך לאנשים שסובלים ממנה אך לא כל כך מודעים לדרכי הטיפול ומה בכלל אפשר לעשות בעניין.
אצלי העניין התחיל מאז שאני זוכר את עצמי בערך. בתור ילד זה פחות הפריע לי מבחינה חברתית אלא יותר הציק לי בכיתה למשל כשהעט היה מחליק לי והדיו היה נמרח. אבל הדברים השתנו בסביבות כיתה ז'.
בערך בגיל הזה האינטרקציה החברתית מתחילה לתפוס תאוצה, פתאום נותנים "כיפים" אחד לשני בבוקר כשאומרים שלום, וגם בנות המין השני פתאום נראות הרבה פחות מפחידות ומתחילים להווצר קשרים.
בשלב הזה התחלתי ממש לשנוא את הבעיה שלי. תמיד חיפשתי תירוצים איך להמנע מלתת "כיף" לחברים בבוקר- למשל דבר ראשון כשהייתי נכנס לבית הספר הייתי הולך לשירותים ושוטף ידיים, ככה כשמישהו בא להגיד לי שלום הייתי עוצר אותו ואומר שהידיים רטובות.
עוד טריק היה למשל בחורף להגיד שיש לי קרם על הידיים בגלל היובש או כל מיני דברים מפדחים אחרים, אך פחות מפדחים מהמבט של חבר שלך כשאתה מושיט לו יד רטובה מזעה.
מה שמרגיז באמת בבעיה הזאת, שלמרות שכלפי חוץ היא לא נראית כל כך נוראית, האנשים שסובלים ממנה צריכים להתמודד עם משהו שלרוב אין ברירה אלא לשמור בבטן ולהמודד לבד. כל מי שסובל מהזעה מכפות הידיים בטוח זוכר בתור ילד איך הוא היה חוזר באוטובוס
בחום של הקיץ ומפחד מהרגע שהאוטובס יעצור וחבר שלך ירצה להושיט את היד שלו ל"כיף" של פרידה, ואתה תאלץ להושיט לו יד נוטפת זעה. וכולנו יודעים שלא עוזר לנגב על הבגדים, הידיים תמיד נשארות לחות.
אני זוכר שבגיל קצת יותר מאוחר (היום אני בן 24 דרך אגב), בסביבות כיתה י' הייתי מסתכל על בנים ובנות שהולכים ברחוב ונותנים ידיים ופשוט מקנא בהם. הם אפילו לא יודעים איזה כיף זה להחזיק ידיים, בלי לפחד שהאדם שלצידך יגעל ממך. מחווה כל כך פשוטה ועם זאת
כל כך רחוקה מאנשים שסובלים כמוני. ללא ספק 80 אחוז מהבעיה הזאת של ידיים מזיעות היא יותר מנטלית מאשר פיזית. עם הרטיבות עצמה אפשר לחיות, הבידוד החברתי זה מה שבאמת מקשה על אורח החיים.
מי שלא סובל מהבעיה יהיה בטוח שאני מגזים כשאני אומר שהרבה פעמים הייתי מוצא את עצמי לבד בחדר, מזיל דמעות סתם....סתם כי בא לי לספר למישהו אבל אני מתבייש, סתם כי בא לי שהבעיה המחורבנת הזאת פשוט תעלם. בדרך כלל זה היה קורה אחרי מקרים
מביכים שהיו לי בבית הספר באותו היום, כמו הילדה הזאת שלקחה לי ממני את העט בהפתעה (לפני שהספקתי לנגב אותו) ולראות את הפרצוף שלה כשהיא מנסה לשמור את הגועל בבטן אבל לא כל כך הולך לה.
בקיצור, כבר הרבה שנים אני מתכנן לכתוב את הבלוג הזה, בשביל שצעירים שסובלים מהבעיה יוכלו למצוא פתרונות ואם לא פתרונות אז לפחות אוזן קשבת. אני מבין שאני יחסית חלוץ בתחום. אין הרבה אנשים בארץ שמדברים על זה ולא מצאתי מקום מרוכז ברשת שבו ניתן
ללמוד על הבעיה ולקבל פתרונות אמיתיים.
רק כשהגעתי לכיתה יב' החלטתי לשים לבעיה הזאת סוף, ולקחתי ברצינות את העניין. נתקלתי בתחום שהרופאים בארץ בכלל לא מודעים אליו ויצאתי למסע לבד לפתור את הבעיה. בלי לשתף את ההורים, בלי לשתף את החברים. ספויילר קטן לסוף- הצלחתי למצוא פיתרון
שיעיל בשבילי כך שהיום אני חי בשלום עם הבעיה, אני אפרט הכל בהמשך.
אז זהו בעיקרון, הבלוג יוקדש לידע שצברתי בנושא ואני מקווה שצעירים שסובלים מהבעיה ימצאו על דפי הבלוג מעט נחמה.