יש לי יום אחד בשבוע - שבת שמו ואותו אני מאד אוהב. 

ביום הזה אני מתנתק, מתנתק מהכל ואז מגלה שדוקא כך הכי קל להתחבר... 

אני מנותק מהטלפון ומחובר לסידור ולחומש 

מנותק מהמחשב ומחובר למחשבות 

מנותק מהעבודה ומחובר למשפחה 

מנותק מהרכב ומחובר אל הבית 

מנותק מהלחץ ומחובר אל השלווה 

מנותק מן ההמולה ומחובר אל הנשמה 

מנותק מכל מה שמעסיק אותי כל השבוע ומחובר אל כל מה שאני לא מצליח להגיע במשך השבוע

מנותק ממה שטורד את מנוחתי ומחובר אל מה שמניח את דעתי

וכך משבת לשבת אני ממלא מצברים, מטעין את הכוחות ומתמלא באנרגיה לקראת השבוע החדש, בידיעה שגם אם זה יהיה שבוע עמוס וקשה, זה רק שבוע ובסופו תבוא עוד שבת... 

אז מי אמר שזה לא טוב להיות מנותק...

יש הרבה כבלים שאוחזים בנו חזק כל השבוע וקשה להשתחרר מהם. צריכים מנוחה, צריכים הפסקה ורגיעה מיגיעת ימי המעשה. צריך זמן להתבוננות, לסדר את המחשבות, לזכור שיחד עם הגוף קיבלנו גם נשמה והיא בריאה נפלאה 

קשה לעשות זאת בלחץ של השבוע, כשכל הזמן טרודים להספיק עבודה וסידורים, לשלם חשבונות ולטפל ברכב ובבית ובאלף ואחד דברים אחרים... 

אז אני אוהב את השבת, זו שבה אני שובת מכל מלאכה ונותן מזון לנשמה (וגם ארוחות נפלאות עבור הגוף... )

ועכשיו תסלחו לי, כי אני כבר עמוק בתוך השבוע החדש, עמוס לי ולחוץ לי אז נתראה בהזדמנות אחרת... 

אז למה לא כל יום שבת?!

(נכתב במקור ב- 21.10.14)

כבר הרבה זמן שאני לא תושבת ישראל (ע"פ החוק, אם לא גרתי בישראל 5 שנים ברציפות, אינני תושבת ואינני זכאית להטבות המועטות שעוד מגיעות לתושבים. נגיד קופ"ח (עלאק) חינם, שהשימוש היחיד שעשיתי בה היה ניקוי שיניים פעם בשנה. וווהההההוווווו! חסכתי 60ש"ח, שבטח כוסו ע"י האקסטרות שעלה ביטוח מושלם-זהב-יהלומים-ורולס-רויס. היה שווה ).
בכל אופן, אני לא תושבת כבר הרבה זמן, ובאופן רשמי מאז ספטמבר (לקח להם הרבה זמן לשים לב).
במקביל, במאי התחלנו את תהליך הרישום שלי כתושבת כאן בארה"ב (ידוע גם בכינויו הנפוץ: גרין כארד).

התחלנו באיסוף מסמכים אינסופי שכלל, בין היתר:
חוזה דירה,
חשבונות בנק משותפים,
כאטיסי אשראי משותפים,
חשבונות טלפון משותפים,
חשבונות אינטרנט משוצפים,
כל חשבון אחר שנושא את השמות של שנינו
תעודות לידה,
תעודת נישואין,
תמונות,
תעודת גירושין (עם חותמת אפוסטיל),
תרגומים לכל המסמכים שמקורם בעברית
וכו
וגו

אח"כ הגיע תור הבדיקה הרפואית:
מצאתי מקום שגובה רק $75 (במקום $220)ץ הידד!
התקשרתי לקבוע תור: "אין צורך לרבוע תורים. תבואי עם דרכון, בין הימים האלה והאלה בשעות ככה וככה". מעולה.
שבועיים אחרי זה אני מגיעה. על הדחת מרבל את פני שלט מאיר עיניים: "החל מתארך (אתמול) חובה לקובע תור!"  אתם צוחקים עלי??!
קבעתי תור. חזרתי אחרי שבוע. שוחחתי בלביבות עם הגברת הנחמדה, וקיהלתי את האישור הנחוץ.
לחיי קרמת הבירוקרטיה הטובה ביקום!
אה, ואין לי צהבת. או סיפיליס. סתם, למקרה שתהיתם.

אח"כ שילמנו $1500, והגשנו את המסמכים. 
וקיבלנו אישור שהכל התקבל, הכל בסדר, והתהליך התחיל.
לחיי קרמת הבירוקרטיה הטובה ביקום! 

(כמעט) 3 חודשים מאוחר יותר קיבלתי בדאר את הכרטיס האדום.
זה הכרטיס שמעיד שאני יכולה לעבוד, ומאפשר לי להגיש בקשה לשוסיאל סקיוריטי נמבר (הגרסר האמריקאית למס זהות), וגם נותן לי "חנינה זמנית" (כן, כן, ככה בדיוק זה נקרא) המאפשרת לי לצאת מגבולות ארה"ב למרות שאין לי סטטוס רשמי (מרגע הגשת המסמכים אני כבר לא "תיירת", אבל עד קבלת החלטה רשמית אני עדיין לא "תושבת"). למען הסר ספק, העובדה שאני יכולה לצאת לא בהכרח אומרת שאוכל להכנס בחזרה. את זה יקבע פקיד ההגירה שישב מולי כשאנסה לחזור. סמאללה.
הכרטיס האדום מגיע ביום שישי (1.8.14).  הטיסה שלנו לארץ, לחתונה של אחי, יוצאת ביום שני (4.8.14). 
לחיי קרמת הבירוקרטיה הטובה ביקום!

מישראל טסנו לקנדה, שם עברנו תהליך הגירה משעשע כדי לעלות על הקרוז לאלסקה (חזרה לטריטוריה אמריקאית..) וחזרה לעיר המלאכים. לחיי קרמת הבירוקרטיה הטובה ביקום! 

אחרי שהתמקמנו בדירתנו הזמנית בהוליווד, 3 בלוקים ממלרוז (כן, גם לי היה קראש על ג'ייק בשנות ה-90! אז מה!), הגיע הזמן להרגיש בקשה לסושיאל סקיוריטי נאמבר. 
"תביאי ספר. ומים. ואוכל. ואייפוד. זה לוקח שעות! התורים מטורפים!" מזהירים אותי מראש. מצויידת כהלכה אני נכנסת לסניף הקרוב. השעה 9:15. איש הבטחון שבודק לי את התיק נותן לי מספר, ואת הטופס הרלוונטי ושולח אותי לשבת. אני לא מספיקה לשבת כשקוראים לי. השעה 9:27 כשאני יוצאת. הכרטיס יגיע בדאר. לחיי קרמת הבירוקרטיה הטובה ביקום!

אחרי שבוע מגיע הכרטיס. עכשיו אני יכולה להגיש בקשה לתעודת זהות של מדינת קרליפורניה. בשביל זה צריך ללכת ל-DMV. ושוב מזהירים אותי שזה לוקח שעות, ושגם אם קובעים תור זה לוקח ה-מ-ו-ן זמן. 20דק אחרי שנשנסתי אני כבר בחוץ. הכרטיס יגיע בדאר. לחיי קרמת הבירוקרטיה הטובה ביקום!

וסוףסוף מגיע הרגע הגדול: הראיון הרשמי במחלקת ההגירה.
הראיון שלנו נקבע ל-8:15. יודעי דבר ממליצים להגיע לפחות שעה לפני כן. למרות שאנחנו מגיעים מוקדם, אנחנו ממתינים עד 9:20. זו ההמתנה הארוכה ביותר שלנו בכל התהליך.
הראיון מלווה בהומור, צחוק והחלפת חוויות.
כל השאלות שהמליצו לנו 'לתרגל' כמו באיזה צד של המיטה הוא ישן (הקרוב לדלת), באיזה שמפו היא משתמשת (לא משתמשת בכמיכלים בכלל), וכו' בכלל לא עלו.
נראה לי שקצת קשה לפספס את העובדה שאנחנו באמת זוג (נסו חיפוש קצר בפייסבוק ), ובסוף הראיון אנחנו מקבלים הודעה רשמית: אני מאושרת כתושבת (זמנית).
הכרטיס יגיע בדאר.
לחיי קרמת הבירוקרטיה הטובה ביקום!


בעוד שנתיים נפגש שוב, כדי שאקבל את תושבות-קבע.
בעוד 5 שנים, נוכל להגיש בקשה לאזרחות אמריקאית.

בינתיים אנחנו חוגגים: אני מאושרת! 
 

 יושבת כך מכורבלת על הכורסא הגדולה כשעליה שמיכת פוך, כוס הנס בידה מחממת את כפות ידיה.

לפני המון שנים, היתה לי בת דודה מדהימה, צעירה ממני בכמה שנים, אבל היינו שתינו מוזרות כאלו

היינו יושבות ומדברות על כל מיני דברים הזויים, היינו בטוחות שאנחנו הראשונות שחושבות על הדברים האלו

דיברנו על חיים בכוכבים אחרים, ילדות במדינות אחרות שעושות בדיוק את מה שאנחנו עושות

ילדים שרוצים לעשות בדיוק את מה שאנחנו לא רוצות (למשל לאכול תרד...) חלומות

פנטזיות (של ילדות) דימיינו את חיינו כמבוגרות חלמנו לחיות יחד, להיות שכנות כאלו (קומונה) שאחת תבשל , השניה תעבוד ועוד ועוד ועוד.

יום אחד קראנו על חלומות צלולים, היכולת להיות מודע לחלומות שלך ולמנפלט אותם תוך כדי.

התלהבנו מהרעיון בדיוק כראוי לילדות שהיינו, קראנו בכל מקום אפשרי מה המשמעות, איך עושים ואיך מתנהלים, אז לא היה אינטרנט וגוגל, אז זו היתה משימה לא פשוטה בכלל

ההתחלה היתה עם להגיד לעצמך שאתה רוצה לזכור את החלום ולנהל יומן חלום , לנהל בדיקות מציאות , אח"כ היה לנסות וליצר עוגנים תוך כדי שינה, ניסינו, היינו ילדות קטנות עם המון חלומות..

זה התחיל בבום, היינו מתלהבות פתאום שזכרנו חלום ועוד חלום ועוד חלום ואח"כ הצלחנו למצוא עוגנים בחלומות ודברים לא הגיוניים ואז גם התחלנו והצלחנו לשחק בחלומות.

מתישהו היא נכנסה   לחלום רע והתקשתה "להשתלט" עליו ולי קרה דבר דומה  ידעתי שזה חלום ועדיין הרגשתי קפואה במקום וזה היה סיוט נוראי, זנחנו את החצלולים לאנחות, מבועתות מהמחשבה.

שנים אח"כ היא חלתה ונפטרה ואני נשארתי עם הערגה הזאת לפגוש בה שוב, לנהל איתה שיחה כזאת, להתנצל שהייתי בתוך העולם של ההיריון שלי בעוד היא גססה וקצת איבדנו מהחברות

ונכנסתי שוב לעולם החצלולים, ניסיתי בכל כוחי לייצר מצב שבו נדבר.

נפגשנו על ספינה, היא היטלטלה במים אני עדיין לא מבינה למה, דיברנו על כל מיני דברים

דיברנו על אשמה, הרגשתי אשמה כי שבוע לפני שהסרטן חזר דיברנו ואמרתי לה שהמשפחה שלנו מקוללת בסרטן מחד, אבל שלה יש "מזל" כי מה הסטטיסטיקה שהסרטן יפגוש בה פעמיים?

והוא פגש בה שוב, בצורה אלימה, היא הסתגרה עם עצמה ועם אחותה וסירבה לראות אורחים כמעט, היא הבינה שזה הסוף ולא רצתה לפגוש ברחמים.

אני עם הריון ראשון, מאושרת עד הגג, קצת זנחתי אותה, את בת הדודה שלי שהייתה חברה טובה

הייתי חייבת להתנצל, להראות לה  שלמרות הכל אני אוהבת, לספר לה על העכברון הקטן שזה עתה נולד..

דיברנו על אהבה ועל כל מיני שטויות שעשינו יחד

דיברנו על "חברים" הסדרה, מוזר, הייתי מקליטה בעבורה את הסדרה כשהיא היתה מאושפזת, שנים אח"כ צפיתי בעונה האחרונה שהיא כבר לא זכתה לראות

דיברנו ודיברנו והספינה היטלטלה, מתישהו החלום נגמר

ומאז לא הצלחתי לשחזר אותה.

הבוקר דיברתי עם מישהי על יכולת לחוות חוויות נוספות "למבוגרים בלבד"  תוך כדי חלום, חשבתי אם כדאי לשחזר לי חצלול ולנסות.. אבל החלטתי שהחצלולים הם שלה, לא שלי.

open your eyes

אין הרבה מה לומר על המרק הזה חוץ מזה שהוא טעים, סמיך ומאוד משביע ממש כמו ארוחה. כמו בכל המרקים שלי אני שמה גם במרק הזה עצמות מח שנותנות למרק טעם מדהים אז לא לוותר על העצמות....זה זול מאוד ויש בכל סופר היום במחלקת הבשר.

חומרים לסיר בינוני

• 2-3 עצמות מח טרי
• 6 תפוחי אדמה גדולים  קלופים וחתוכים לחצי(אני אוהבת את הזן האדום- דזירה)
• 1/2 חבילה כוסברה קצוצה
• 1/2 כפית פלפל שחור/לבן
• 1/4 כפית כורכום
• מלח/אבקת מרק עוף לפי הטעם
• 3 ליטר מים
• 1/4 כוס שמן

אופן הכנה

1. שמים בסיר את תפוחי האדמה יחד עם המים ועצמות המח. מבשלים עד שתפוחי האדמה מתרככים היטב.
2. מוציאים את העצמות, טוחנים עם בלנדר מוט את תפוחי האדמה למחית. מחזירים לסיר את העצמות.
3. מוסיפים לסיר את השמן, מלח, פלפל שחור וכורכום ומבשלים עוד כעשרים דקות. מידי פעם מערבבים.
4. לקראת סוף הבישול מוסיפים כוסברה קצוצה ומבשלים עוד 5 דקות.
5. להגשה - אפשר לשים מעל עוד כוסברה קצוצה טרייה (ממש לא חובה).

הערה: אפשר לשים במרק בשר. כשאני מכינה צלי בשר, אני משאירה לי כמה פרוסות מבושלות בהקפאה (בלי רוטב כמובן) ואז כשאני רוצה לשדרג מרק או תבשיל אני מוסיפה לו כמה קוביות בשר וזה לגמרי משדרג.

כשהגעתי חיבקתי חבר

הרגשתי המון חיבה ואמפתיה

לא חשבתי מה, על למה ומי

לא תכננתי מעבר לרגע, הקשבתי השמעתי.

למדתי המון, על דרך החיים

על הסתכלות על דברים

הבנתי די הרבה שברים

היו לי כל כך הרבה תובנות

וזה יותר ממפחיד

כשיצאתי חיבקתי זר.

 סנטה אניטה הוא אחד הקניונים הציוריים והפופולרים ביותר באיזור ההררי של סן גבריאל. המסלול טומן בחובו מספר רב של מעברי נחלים, בקתות עתיקות ומפלי מיים. הדרך פסטורלית עם הרבה נופים מגוונים ומקומות כדי להאריך את השהייה שלכם בין אם על ידי מחנאות או נטילת שבילים עמוקים יותר לתוך ההרים. לאורך הנחל אפשר לראות שרכים ענקיים שמטפסים לכל הכיוונים ומשרים הרגשה של יער טרופי. כאשר אתם פוסעים בערוץ המוצל של סנטה אניטה קניון אתם בקלות יכולים לשכוח את המראות והתחושות של העיר הגדולה ואת מיליוני אנשים שנמצאים מעבר לרכס מדרום.

כל אחת מהביקתות מציגה סגנון בניה ייחודי משלה כשחומרי הבניה הם סלעים וגזעים. לפעמים ניתן לראות את אחד מבעלי הבקתות עובד עבודה מסורה בהחזקת המקום שלו, מנסר עצים, מזיז סלעים, שורף את האשפה והכל עם אהבה ונאמנות תוך כדי שמירה על הטבע הפראי שמסביב.

למטייל בשבילים האילו יכול להינתן הרושם, שהוא פוסע דרך כפר הררי בן מאות בשנים לפני המצאת החשמל והמכונית. בעבר הרחוק הקניון הזה איכלס כפרים שלמים של בקתות. השטפונות והשריפות הניסו את הקהילה שהתגוררה שם, והיום נותרו רק כ- שמונים בקתות בבעלות פרטית, כל שאר השטח הפך לשמורת טבע שמתוחזקת על ידי מדינת קליפורניה וה "פארק רנג'רס". 

בהמשך הדרך חוצה את הנחל במקום שנקרא “fiddler crossing”  וממשיכה לאורך הגדה הימנית של הנחל, עוברים עיקול נוסף ומגיעים אל מפל מרהיב ובריכה צלולה. זהו מקום האידיאלי לעצור להפסקת אוכל ומנוחה. להתרענן בצד המים הצוננים לצלם כמה תמונות למזכרת ולאגור כוח לצעידה חזרה אל תחילת המסלול ומגרש החנייה.

על מנת לטייל באיזור של סנטה אניטה קניון, צריך להצטייד מבעוד מועד בתו חניה לשטח, שניתן לרוכשו באחת מחנויות הספורט. כדי להגיע לשם כמה שיותר מוקדם בבוקר כי מגרש החנייה מתמלא במהירות, גם כך ברוב הפעמים תצטרכו לחנות לאורך השוליים, לא לשכוח להציג את תו החניה החלון כיהרנג'רס מקפידים על כך. כמו בכל הליכה ממושכת בטבע חשוב לארוז תיק גב קטן עם: מיים, לפחות שני בקבוקים לאדם בטיול כזה, סנוויצים פירות וחטיפים. גרביים להחלפה וחולצה ארוכה, כי תמיד קריר יותר בעומק הקניון ובאיזורים ההרריים. וכשאתם צועדים לאורך נחל זורם הנעליים נרטבות. התקופה הטובה ביותר לבקר בקניון של סנטה אניטה היא בתקופת האביב. בין מרץ ליוני, כאשר האיזור מתמלא פרחי בר בשלל צבעים וזרימת המיים בערוץ חזקה עם הפשרת השלג בהרים.

איך מגיעים:

 מהכביש המהיר 210 מזרח. יוצאים ביציאה של "סנטה אניטה" פונים שמאלה, ונוסעים צפונה כ – 6 מייל הכביש עובר דרך שכונת מגורים עד שהוא משאיר את הבתים מאחור ונכנס ל-"אנג'לס פורסט" היער הלאומי. הכביש הופך צר ומפותל עד שהוא מסתיים במקום שנקרא "צ'אנטרי פלאט". החנו במגרש החנייה, או לאורך כביש הכניסה ואתם יכולים להיות מטיילים לאורך הנחל פחות מחצי שעה לאחר שעזבתם את הכביש המהיר.   

לסיכום: 

 זמן נסיעה מלוס אנג'לס : 35 דקות 

 משך המסלול: כ- 3 שעות

 סימון שבילים: גבריאלינו טרייל

עונות: אביב, קיץ

מאפיינים: טיול משפחות, ילדים 6 ומעלה.

רמת קושי: קל עד בינוני  אורך:  3 מייל (כ- 5 ק"מ) 

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שצרכנות אצלי זאת דרך חיים. ופעילות צרכנית כוללת בחובה, מה לעשות, כתיבת מכתבים לגורמים גבוהים יותר בגופים עסקיים ומוסדות ציבור (במצבים בהם מוקדי שרות, מוקדי צרכנות או נקודות מכירה לא יכולים לתת מענה או שאין להם את הסמכויות הנדרשות).

לעיתים מכתב טוב יעשה את ההבדל בין לקבל את מה שמגיע לך לבין שינפנפו אותך ואת הפנייה/תלונה שלך. כפי שאפשר להבין, במרוצת השנים יצא לי לכתוב לא מעט מכתבים. אמנם לא עשיתי סקר ולא מדדתי, אבל נדמה לי שיש לי אחוזי הצלחה לא רעים מבחינת התוצאות שהשגתי.

אז אני מעלה כאן כשירות לקוראים 10 נקודות ודגשים חשובים לדעתי, לגבי מתי ואיך לכתוב מכתב צרכני אפקטיבי. אתמקד ברשומה הזאת במכתבים לגופים עסקיים ולא מוסדות ציבור - כלומר מכתבים שמטרתם לקבל תמורה כספית/זיכוי/שווה כסף כלשהו ולא מקרים של התנהלות/בירוקרטיה. אלו לא כל הנקודות והדגשים, אבל מי שיפעל לפי מה שכתבתי, ישפר דרמטית את סיכויי הצלחתו.

הנה הדגשים:

1. עילת המכתב - האם באמת מגיע לכם משהו? האם שווה/אפשר לצאת למלחמה? כן, עד כמה שזה נשמע מוזר, מאוד יכול להיות שלמרות שמבחינה סובייקטיבית אתם מה זה מרגישים שדפקו אתכם, עשו לכם עוול והיו לא בסדר, אבל מבחינה אובייקטיבית ו/או של היגיון סביר, זה לא מצדיק החזר או משהו בסגנון. סתם למשל: אם גיליתם פער של עד 10% במחיר זה יכול לעצבן אבל לא מהווה עילה לקבלת הפרש/זיכוי, גם אם מדובר במוצר יקר ובהרבה כסף. אז איך אפשר לדעת? קודם כל לשאול עוד אנשים ולשמוע עוד דעות. ותמיד גם אפשר להיעזר ב"דוקטור גוגל" ולראות. בימינו כשהמידע נמצא במרחק הקלקה (כולל פורום צרכנות בתפוז), סביר שתמצאו את התשובה האם יש על מה לצאת למלחמה או לא.
2. העטיפה – מה לעשות, בימינו בעידן המחשב, מומלץ להדפיס את מכתב התלונה בתוכנת וורד (או תוכנת מעבד תמלילים אחרת). מיותר לציין שלא צריך להוסיף סמיילים, ציורים, מדבקות וכדומה וכמובן לכתוב בגופן לא מצועצע (לא גוטמן יד בראש למשל) ובצבע שחור (ולא ורוד פוקסיה...). אנחנו פונים באופן רשמי לגוף עסקי ואין זה לעניין להוסיף "רעשים" מסביב.
3. ניסוח – חלק חשוב ביותר! יש לשמור על רמת ניסוח טובה וכמובן לכתוב באופן ענייני וממוקד. לא לסטות ולגלוש לכל מיני נושאים או כיוונים שלא מן העניין. לא לקפוץ אחורה וקדימה בזמן ולשמור כל רצף כרונולוגי של תיאור השתלשלות האירועים. מי שמתקשה בניסוח בהחלט כדאי שייעזר במישהו שיש לו קצת (או הרבה ) יותר יכולת בתחום. לא לכתוב את המלל בדבוקה אחת ולחלק את המכתב לפסקאות. לא פיסקה כל שתי  שורות, אבל בהחלט מומלץ לחלק לפסקאות לפי חלקי המכתב ולפי התוכן.
4. חשוב לא לכתוב בשפת הרחוב (לא מלל סטייל: "צ'מעו מה קרה לי....") וכן לשמור על שפה נקייה. גם אם בהחלט מגיע לאותה חברה/גוף קללה עסיסית, אל תנבלו את הפה במכתב. נכון שאתם גם לא אבשלום קור, אבל מומלץ להקפיד עד כמה שאפשר על ניקוד נכון של פסיקים, נקודות בסוף משפטים, נקודתיים, מספור סעיפים וכדומה. וזה לא רק בשביל לעמוד בכללי הדקדוק, אלא פשוט לעיתים פסיק לא במקום או נקודה לא במקום הנכון, יכולים לתת משמעות אחרת לגמרי ממה שהתכוונתם. (כן , כן אני לא מגזים). גם אל תשתמשו יותר מדי במילים רגשיות דרמטיות כגון: נדהמתי, התאכזבתי, הזדעזעתי, הופתעתי, לא יאמן, חוצפה וכדומה. להשתמש במשורה. וגם לא להשתמש יותר מדי בסימני קריאה (!!!).
5. יש לציין בתיאור המקרה, כמה שיותר נתונים עובדתיים שתומכים במקרה שלכם:  שמות מדויקים של המעורבים ובעלי תפקידים, תאריכים מדויקים (וגם שעות אם זה רלוונטי למקרה), מספרי ברקוד או מספר לקוח, מספר חשבונית אם רלוונטי וכדומה. אם יש לכם דוגמה ללקוח שעל אותו מוצר או שירות קיבל תנאי עסקה/מחיר אחרים, זה הזמן לציין את זה (מומלץ לקבל ממנו אישור להזכירו באם זה אפשרי). מעבר לעובדה שהנתונים העובדתיים האלו יאפשרו לצד השני להבין, לאתר ולברר את המקרה שלכם יותר בקלות, זה גם ישדר להם  שהכנתם שיעורי בית לפני שהחלטתם לכתוב את המכתב הזה, שאתם בעניינים ורציניים.
6. אורך המכתב  - כפי שציינתי, חשוב להיות ענייני ולכתוב רק מה שרלוונטי למקרה. אבל לעיתים - מה לעשות - המקרה והשתלשלות העניינים מצריך כתיבה יותר ארוכה. הקלאסי זה עמוד (בגופן אותיות בגודל  12) אבל גם עמוד וחצי שניים זה בסדר. להגיד לכם שלא יצא לי כבר לכתוב גם מכתב של 3 עמודים? יצא. אבל זה ממש נדיר ובאמת זה היה מקרה מורכב. עמוד אחד אמור לרוב להספיק.
7. אני ממליץ להכניס במכתב ביטויים שקצת יוצרים מניפולציה קלה של "רגשות אשם עסקיים" (אם יש דבר כזה...). אם למשל רכשתם מוצר של חברה גדולה או ברשת גדולה, בהחלט מומלץ להוסיף משפט בסגנון "רכשתי אצלכם/דרככם בגלל שחשבתי שאתם חברה גדולה ורצינית שתנהג בהוגנות כלפי הלקוחות שלה. אבל התבדיתי". באופן מפתיע, הנוסח הזה  (או דומה לו, תלוי בהקשר), בהחלט עושה את העבודה לא פעם. ניתן גם להוסיף מעט ציניות קלה למכתב, אבל לא כזאת שמשפילה את החברה ובוודאי שלא את המנכ"ל/גורם אליו ממוען המכתב. בזהירות....
8. נמען המכתב – אמנם בהרבה חברות ישנה פונקציה של ממונה על תלונות הציבור, אבל אני פחות נוטה לשלוח לשם את המכתבים שאני שולח, גם אם לעיתים בסוף זה מגיע לטיפול שלהן. לשיטתי לא פעם אלו הן מחלקות שנועדו לנפנף תלונות. לרוב אני ממען את המכתב לדרגה הגבוהה ביותר בארגון - המנכ"ל (או לבעלי החברה אם זה גוף/עסק קטן מאוד). גם כי אני חושב שזה יזכה ליותר אוזן קשבת וטיפול, וגם כי לעיתים נראה לי מנכ"לים לא בדיוק יודעים מה קורה בחברה שלהם ואם זה מעניין אותם (וזה אמור לעניין אותם), אולי הם דווקא ישמחו לקבל מכתב מלקוח (גם אם זה תלונה). יש לא מעט חברות בהן המנכ"ל ממודר ולא מועברים אליו מקרים. אני למשל אם הייתי מנכ"ל (ובוודאי אם הייתי בעלים), הייתי רוצה לדעת באופן ישיר מה הלקוחות רוצים, על מה הם מתלוננים וכדומה ולא שזה ייתקע באיזו מחלקה כי המנהל שם לא רוצה שידעו שהייתה בעיה/פאשלה אצלו והוא דיווח עליה הלאה.
9. מומלץ מאוד לפני ששולחים את המכתב להדפיסו ולא להסתמך על קריאה מצג המחשב. תמיד, אבל תמיד, מתחמקים מהעין בקריאה על הצג שגיאות כתיב, טעויות הגייה, נקודות ופסיקים וכדומה. ככה תוכלו לתקן. גם קיראו את המכתב ושימו לב אם הוא "זורם" לכם ונשמע באוזן טוב, או שיש "תקיעות" ועצירות במכתב. תקנו מה שצריך עד שהוא ירגיש לכם בסדר.
10. איך לשלוח – בימינו מיילים הם דרך לגיטימית, אבל תופתעו שלא פעם אני שולח מכתבי תלונה בדואר. כן כן, כמו פעם עם בול ומעטפה. אם אני מצליח למצוא באתר של החברה מייל אישי של מנכ"ל או של גורם שאני רוצה לשלוח אליו זה גם אפשרי. משתדל כמה שפחות לפנות לכתובת מייל כלליות של service@company name.co.il

אלו עשר הנקודות שבינתיים העליתי בחכתי. מקווה שזה יועיל למי שצריך ואיך אומרים שלא תזדקקו.... :)

שיהיה לכם בהצלחה בכתיבת המכתב הבא.

לפני מספר ימים העלתי לכאן רשומה על סדנת סבונים שהשתתפתי בה.
כולכם פירגנתם לי בתגובות אוהבות ועל כך הודיתי לכל אחד אישית ושוב, לכולכם ביחד

אבל אז, קרה משהו שגרם לי ליומיים של צער, לכתיבה בפייסבוק ולדחיית הרשומה המתוכננת לטובת הרשומה הזו.
אני עומדת להעתיק לכאן את כל מה ש"הוצאתי" על הקיר שלי כי זו הדרך היחידה שלי להרגע.
רק כדי לסבר את האוזן, אומר בקצרה, שהמורה בסדנת הסבונים השתלחה בי, גם במסר פרטי ולאחר מכן במלחמה ציבורית.
לא התכוונתי לספר לכם כלום(!) ממה שתקראו עכשיו, כל עוד השטויות שהיא כתבה היו במסר פרטי. אולם ברגע שהיא פתחה את זה לציבור, הורדתי את הכפפות.
אתם יודעים, די נמאס לי להיות פריירית!

תודה לכל החברות שתמכו בי ביומיים האלה של המלחמה המכוערת הזו.
הנה לפניכם, מה שכתבתי בפייסבוק שלי.

חלק א' ובו יסופר על מה אני הולכת לחפור לכם:

זהו הערב השני ברציפות שמתבזבז לי בגלל חוצפתם של אנשים.
מי שמכיר אותי, יודע שלעולם לא אפגע באף אחד, נכון?
לעולם לא אעשה דברים לא חוקיים או סתם לא "פייריים". לעולם לא אפגע באנשים.
לצערי אני לא פוגעת גם במי שכן מגיע לו. אני משתדלת להחליק דברים. ...
גם הפעם השתדלתי. מישהי תקפה אותי אמש במכתב מכוער ולאחר ערב שלם שבו דיסקסתי עם חברה וניסחתי כמה תשובות, חלקן ארסיות וחלקן רגועות, החלטתי להתעלם מהעניין כדי שאולי זה ירד מהפרק.
אבל אותה אחת, ראתה שלא עניתי לה בפרטי, כתבה את אותם דברים גם בפרהסיה של אחת הקבוצות כאן!! לכן אני מרשה לעצמי לנהוג כמוה ולכתוב בגלוי הכל. כולל שם וכולל ה כ ל. די נמאס לי להיות פריירית!!!
הסיפור על סדנת הסבונים יסופר תכף כאן!

חלק ב' ובו יסופר על סדנת הסבונים שהשתתפתי בה, לצערי, ביום ההולדת שלי:

ובכן, ביום ההולדת שלי פינקתי את עצמי בסדנת סבונים. בסדנא הכרתי בנות מקסימות. באמת. אבל הסדנא לא היתה כ"כ מוצלחת. למעשה זו היתה הסדנא הראשונה שחיכיתי שתסתיים. לפני מספר ימים כתבתי על כך פוסט בבלוג שלי. מכיון שאני לא סתם רעה, החלטתי לא לכתוב את הדברים הלא נעימים שהיו שם אלא לתאר רק את הצד הנחמד.
כהרגלי, כתבתי כמה מילים על הסדנא וצירפתי תמונות של כל הבנות יחד.
כ מ ו ב ן שביקשתי את רשותה של עדנה, המדריכה, לצלם ולהעלות לבלוג. למעשה, במהלך הערב דיברנו כל הזמן על הפוסטים העתידיים. אחת הבנות העלתה כבר מזמן את הפוסט על הסדנא כולל תמונות וכולל, רחמנא ליצלן, ציון העובדה שבסירים היה....סבון!!! ולצידו חומרי ריח וצבע. אוי ואבוי. היא גילתה את הסוד! מה עשינו בסדנת הסבונים.
אף אחד לא העיר לה על זה!!!
אבל מה שעשו לי...וואי וואי וואי....
נקודה חשובה שאני חייבת לציין: למרות שחוקית זה מותר, לעולם אני לא אפרסם הדרכה על מה שהיה בסדנא! זה מתוך כבוד, ואך ורק מתוך כבוד, למדריכת הסדנא.

אחרי ההקדמה הזו הנה המשך הסיפור.
לאחר שפירסמתי את הפוסט :
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx…
החלו להגיע תגובותיכם המפרגנות.
ואז קיבלתי תגובה בפייסבוק, מעדנה, המדריכה של הסדנא ובה היא מבקשת (כך טעיתי לחשוב) שאתן קרדיט לסדנא בגוף הפוסט.
למה לא? "בשמחה", עניתי לה.   אבל בהזדמנות גם ביקשתי ממנה את מה שחשוב לי כמו שדברים אחרים חשובים לה, שתוסיף בבלוג איזו תגובה מפרגנת. בקשה מסובכת? ממש לא.
יתרה מזאת, אפילו ביקשתי ממנה שאם יש לה כל מיני אתרים או כתובות, שתיתן לי את הקישור שאותו היא רוצה שאשים בבלוג שלי. יפה מצידי, לא?
היא , כמו שאתם מנחשים, לא טרחה להגיב לי בבלוג אבל כן מיהרה לתת את הקישור אותו היא רצתה.
אז ביקשתי שוב שתכתוב לי תגובה בבלוג וציינתי, שוב ש אשמח לפרגן לה בקישור.
מה נראה לכם? היא הגיבה? ברור שלא!
אבל היא נזכרה לומר לי שלא אכתוב את תהליך ההכנה של הסבונים (בקשה מוזרה כי אני לא עושה כך, כאמור) וציינה את הטענה ההזויה ש...שימו לב "זהו קניין רוחני שלי". אז לא, זה אינו קניין רוחני שלה וכדאי שהיא תקנה פופקורן לסרט שהיא חיה בו!
היא גם ציינה שהיא מתפרנסת מזה.
שוב, בגלל שאני נחמדה   לא העליתי בדעתי לפגוע בה. למה לי?
אז ציינתי בנימוס שלא כתבתי דבר על דרך ההכנה. מה שנכון!!!
בתמימותי חשבתי שהעניין נגמר.

על מה יש כאן לפתוח במלחמה לעזאזל??

חלק ג' ובו יסופר על איך הותקפתי במסר פרטי:

אז אחרי שקיויתי שעדנה נרגעה ולא תדאג שחלילה אגלה את סודותיה הכמוסים על כי בסדנת סבונים ממיסים סבונים, הלכתי לישון שמחה וטובת לב.
ואתמול.... הגיע המסר הפרטי. הוא היה מאד בוטה. במסר עדנה דרשה ש "אתקן את הפוסט" הפוסט שלי אינו דורש תיקון!!! היא גם השתמשה במילה "לאלתר" !! נהדר!
היא גם כתבה בילדותיות מתריסה: "כן כתבת את כל תהליך העבודה"!! אני מזמינה אתכם להכנס לפוסט שלי, בקישור שצירפתי קודם, ולראות האם תהליך העבודה מתואר שם!!!
מובן שלא!!!!
היא כתבה עוד כמה דברים נחמדים שבהחלט הדהימו אותי ופגעו בי!
התיעצתי עם חברה טובה.
כתבתי טיוטת תשובה חריפה, והחלטתי שאני לא רוצה להלחם ולכן לא שלחתי אותה.
כתבתי טיוטת תשובה קצרה ולקונית ושוב, החלטתי לתת לזה לשקוע ולכן לא שלחתי גם אותה. קיוויתי שהגברת נרגעה, שהעניין הסתיים והוא מאחורי.

כמובן שאם זה היה כך לא הייתי כותבת לכם את כל הסיפור!
היום, המורה לסבונים לקחה את העניין צעד קדימה!
היא פירסמה משהו שקצת מזכיר את המכתב הפרטי אבל.... באופן גלוי ופתוח!!!
לא יודעת מה עובר עליה אבל לא עושים דבר כזה!!!!
כמובן שבנות ענו לה והיא הוסיפה השמצות ברמיזות כאלה ואחרות.
היא גם שיבחה מאד את האינטליגנציה שלי... היא אמרה שכנראה לא הבנתי את מה שהיא כתבה במסר הפרטי ולכן היא כותבת אותו שוב.
נכון, לא הבנתי....

חלק ד' ובו יפורסם המכתב שהיא כתבה לי:

אז מכיון שהגברת לקחה את העניין לחלק הציבורי, ובחרה להשתלח בי מול כולם, דבר מכוער ופוגע, לא נותק לי אלא להסיר את הכפפות ולספר לכם הכל.
הנה המכתב שקיבלתי. שימו לב לעדינות.

"היי ליאור, אני רואה שטרם תיקנת את הפוסט בבלוג. אשמח שתעשי זאת. וכן כתבת את כל תהליך העבודה, את נושא הקינמון, אתהוספת הצבע והריח, סבון אטום סבון שקוף, איך מכינים שכבות... אנשים משלמים כסף כדי לדעת וללמוד ממני את הדברים האלה. את השתתפת בסדנת חברות במחיר סמלי מתוך ידיעה שלי שתפרגנו, תשתפו כיד רוחצת יד. האמת היא שבפועל זה מה שקורה וזה מתאים גם לי וגם לבנות המשתתפות. הפוסט הזה גם לא מציין את מי שהעבירה לך את הסדנה (המדריכה? המורה? יש לי שם.) וגם חושף יותר מדי את תהליך העבודה. אני מקווה שתביני את הרגישות שלי לנושא ותפעלי לאלתר. תודה רבה."

אז יש לי כמה דברים לומר על המכתב הבוטה והמכוער הזה! ואני אעבור שורה שורה:

1. "טרם תיקנת את הפוסט" סליחה? מי את ? המורה שלי? המפקדת בצבא? המנחה באוניברסיטה? הבוסית שלי? טרם תיקנתי!!! הפוסט לא דורש תיקון. וכמו שכתבתי לה מספר פעמים, אם היא היתה מבקשת ולא דורשת, ובקשתה היתה קונקרטית, הייתי בשמחה משנה את מה שהיא ביקשה. "טרם תיקנת"???

2. "כן כתבת את תהליך העבודה" . לא. לא כתבתי את תהליך העבודה. נקודה!
ציינתי שבסירים יש סבון! דההה זו סדנת סבונים. ושיש שם חומרי ריח וצבע. לעניות דעתי היא היתה רק צריכה לשמוח מזה שאני מספרת שמשתמשים בחומרים כאלה ושלא יוצאים סבונים חסרי ריח. אבל במקום לשמוח היא בחרה לתקוף!! פומבית!

3. "נושא הקינמון" אוקי, לא ידעתי שזה סוד! אני נשבעת לך עדנה יקרה, שאם היית כותבת לי שאת לא רוצה שאחשוף את הקינמון שהוספנו, הייתי מיידית מורידה את המשפט הזה!!
מי שמכיר אותי, ולשמחתי החברים שלי כאן מכירים אותי ויודעים שזה נכון, אני לא באה אף פעם מתוך רוע אלא תמיד מטוב! ואם הייתי מקבלת בקשה להסיר את הסוד הזה, זה היה נעשה מיידית בקשה. לא דרישה!!!!

4."סבון אטום סבון שקוף" מה בדיוק כתבתי ? שיש סבון שקוף ויש סבון אטום. מה כאן מלמד משהו מההדרכה?? כל ילד שרואה סבון בחנות יודע לומר שהוא אטום או שקוף.זו רק אני או שהיא ממציאה כאן משהו הזוי??

5. "איך מכינים שכבות" היי, האם היא קראה את הפוסט?? המילה שכבות ו/או הסוד הגדול שאם שמים משהו מעל משהו זה נקרא שכבות לא הוזכר שם אף לא במילה!!! מה היא רוצה מחיי??? מה כואב לה כל כך???

6. "את השתתפת בסדנת חברות במחיר סמלי". יופי, ולמה זה רלבנטי? אני לא ביקשתי מחיר מיוחד. אני לא ביקשתי מחיר סימלי. לא אני קבעתי את המחיר. הוצעה למכירה (כן, למכירה) סדנא במחיר מסויים ואני קניתי אותה. מה היא רוצה ממני כאן???

7. "שתפרגנו" . סבבה. אבל למה זה עובד רק לכיוון אחד? הרי כתבתי במפורש שאם היא תכתוב תגובה מפרגנת בפוסט שלי אתן לה קרדיט בגוף הפוסט. למה הייתי צריכה לבקש פעמיים? ואם לא הייתי רוצה לפרגן לא הייתי מבקשת ממנה את הלינק, נכון?? אני התכוונתי לפרגן אבל רק ביקשתי....את אותו דבר. כנראה שיש אנשים שקשה להם לכתוב מילה טובה....

8. "הפוסט הזה גם לא מציין את מי שהעבירה לך את הסדנא". אז ככה. ראשית, מה שכתבתי בסעיף הקודם נכון גם לכאן. ושנית, רק לידיעה כללית, הבלוג שלי אינו בלוג של המלצות. זכותי לפרסם או לא לפרסם שם של מורה לפי מה שנראה לי לנכון. הבלוג הזה הוא יומן היצירה שלי. במקרה הזה, אי כתיבת השם רק הועילה.

9. "חושף יותר מדי את תהליך העבודה". הרשת מלאה מ ל א ה בעשרות אם לא מאות הדרכות. וכפי שאפשר לראות בבלוג שלי לא חשפתי את תהליך העבודה.

10. "ותפעלי לאלתר" . מותק, "לאלתר" תגידי לחברות שלך. או לפקודים שלך. לא לי. אין לך זכות לצוות עלי דבר.

אני חושבת שהמכתב הזה חצוף באופן בלתי רגיל! אתמול כל הערב דנתי בו עם חברים. מספר אנשים ראו אותו וכולם היו המומים מהבוטות, התעוזה, החוצפה.

חלק ה' ובו יסופר על הצעד הנבון הבא של המורה לסבון:

אז היום היא הוציאה את זה לקדמת הבמה!!
ולי יש רק כמה דברים לומר:
1.גועל נפש.

2. גם בנות נוספות שהיו בסדנא כתבו פוסט על הסדנא, הראו את אותן תמונות וציינו את הסוד הגדול שהיו שם סבון, צבע וריח.
מעניין אותי לדעת למה עליהן היא לא התנפלה!!!!! אולי כי..אחת מהן מנהלת את הקבוצה בה הסדנא נערכה? אשמח לתשובה על כך!!!!!!!!!!!!!

3. אני מזכירה שוב, שביקשתי רשות לצלם ולהעלות לבלוג וקיבלתי תשובה חיובית!!!

4. כל הסיפור הזה היה נמנע אם הגברת עדנה היתה מ ב ק ש ת ממני ולא דורשת או מצווה עלי לעשות דברים "לאלתר". כמו שכבר כתבתי אם היא היתה מבקשת להוריד את העובדה שיש שם קינמון, הייתי עושה זאת בשמחה. 
אם היא היתה מיד בהתחלה, מגיבה לי לפוסט בכמה מילים מפרגנות (מפרגנות, כן) הייתי מיד שמה קישור לאתר שלה ואז היא לא היתה ממציאה תירוצים מטופשים לתקוף אותי בשטויות!!!!!!!!!

5. לצערי הרב, אני אדם טוב לב ורגיש ולכן כואב לי כבר יומיים על כך ואני מניחה שיכאב עוד זמן רב. אני מניחה שהיא שמחה על כך.

הצלחת להעציב אותי, עדנה, ברכותיי.

י"א בחשוון תשע"ה.

איזה סופ"ש סוער היה, גשם ורוחות..........איזה כייף!!!

יום ראשון היום ואתגר חדש עלה ב Scrappy Hands - צבעי הסתיו

והנה הכרטיס שלי...

תודה לדנה גל שתמיד מעבירה לי כל מיני חיתוכים מעניינים .. בינהם גם העלים המדהימים האלה...

שיהיה לנו שבוע טוב חמים ונעים,

זהבית 

לי נראה שאביב גפן מתבגר בצורה רחוקה מלהיות חיננית . במקום להיות אוהב ומקבל ללא שפיטה , במקום להיות איש גדול משכמו ומעלה , במקום לתת אהבה , הוא מתחיל לזרוע שינאה וריב ומדון . לאורך כל התכניות בהפקה המגעילה הזאת הוא היה הפה הגדול של התכנית . מין ילד רע כזה שחייב לעשות פרובוקציות בכל הזדמנות . ומה יותר טוב מלעסוק במזרחיות ובלגלוג ? . אם הייתה לו דרך ארץ וכיבוד האחר היה נראה קצת יותר טוב . הבעיה בחברה הישראלית שמגלה גם כאן כמו בהרבה מקומות אחרים היא שלמרות כל הדיבורים הנחמדים וליקוקי התחת של התקשורת פה ושם , בעיית המזרחיים - אשכנזים . חיה ונושמת מתחת לפני השטח . החברה הישראלית מדחיקה שוב ושוב יום יום ושעה שעה את שינאת המזרחיים והלגלוג כלפיהם והתייחסות המזלזלת כלפי המזרחיים . אין ספק שאביב גפן בדבריו אמש , חשף את הערווה המצחינה של האשכנזיות שמתייחסת בגזענות ובהתנשאות כלפי המזרחיים . דודו אהרון הוא יוצר , כותב , מנגן , מעבד , מוסיקאי אי אפשר סתם לבוא וללגלג על מילים של שיר . ואם כבר מדברים אז כשאני שומע את אדון גפן שר זה נשמע לי כמו ניסור לוחות שיש בבית מלאכה למצבות . הוא כותב ומלחין טוב . השירה שלו זוועתית . מישהו אמר את זה עליו לאחרונה ? לא . כי הוא סוג של קונצנסוז . קונצנזוס אשכנזי . ואני לא מתבייש להגיד לך אביב גפן . רד מהעץ שלך ותתחיל להרגיע את דבריך . וכן אני מזרחי גאה . ההורים שלי עלו מעירק , תרבות מפוארת בת אלפי שנים ובישראל יש מזרחיים מכל ארצות ערב ואם היית פותח את העיניים שלך ואת האוזניים שלך ואת הלב שלך אולי היית לומד קצת להיות בן אדם . למרות כל השנים אתה נישארת ילד דפקטיבי שלא יודע לשלוט בפה העילג שלו .

לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב על הביקור האחרון של אריאל ושלי בפריס. לא יודעת למה בכלל לוקח לי תמיד כל כך הרבה זמן לחזור לעצמי אפילו אחרי נסיעות קצרצרות. אני תמיד בטוחה שהנה אני נוסעת בסך הכל לכמה ימים, הרי זה קורה לעתים די קרובות (אם כי לא מספיק קרובות... ). תמיד אני בטוחה שכשאחזור הכל יהיה בדיוק כמו לפני שנסעתי, אהיה בשיא המרץ והריכוז כמו לפני הנסיעה
ואיכשהו... זה לא קורה.

אולי אני זקוקה לכמה ימים כדי לעכל את החוויות. בשבוע הראשון, אני נזכרת בעיניים נוצצות, כמה פעמים ביום, בלוח הזמנים: "היום לפני חמישה ימים הייתי ב...", היום לפני שבוע ביקרתי ב..." איזו נוסטלגיה שכזו בת כמה ימים. אחר כך, לאט לאט, בעיקר בלית ברירה, אני מתחילה לחזור למציאות ולעצמי ומודיעה לכל מי שסביבי שכבר מזמן לא נסעתי והגיע באמת הזמן... :-)

כמו שכבר כתבתי, נסענו לפני כחודש לכמה ימים בפריס. אריאל חלמה על פריס המון זמן ובתפר בין ילדות להתבגרות רצתה לבקר, בעיקר, בשני מקומות: דיסני ומגדל אייפל. מתוך חמישה ימים היינו יומיים בדיסני (ולא בפעם הראשונה) ושתינו נהנינו מכל רגע.

יהיו, בוודאי, עוד כמה פוסטים על דיסני ועל פריס אבל הפעם אתמקד בחוויה אחת נחמדה במיוחד מהביקור הזה.

עוד לפני הנסיעה, אריאל קראה באתר של הפארק, על האקדמיה לציור של דיסני, וכמי שאוהבת ומוכשרת מאוד בציור היא חיכתה לזה מאוד. 

כחלק מאטרקציה גדולה יותר בפארק שמתמקדת בכל מה שקשור בסרטים המצוירים של דיסני, האקדמיה לציור היא, למעשה, שיעור ציור. בכל פעם, קבוצת מבקרים לומדת ממדריך ציור איך לצייר את אחת הדמויות של דיסני.

כל אחד מתיישב ליד שולחן אור, מקבל דף נייר גדול ועיפרון ולומד לצייר. 

אני מתנצלת על איכות התמונות, היה קצת חשוך וכנראה שגם לא כיוונתי את המצלמה כמו שצריך.

ילדה מאושרת אחת:

המדריך:

והציור שלו:

והנה גם של אריאל:

כמובן ששיעור ציור אחד לא הספיק לנו ואחר כך כבר צילמתי פחות והשתתפתי גם אני. הנה הציור שלי (עם מוטיב "קופי" משהו, נו, ציור זה לא הצד החזק שלי... :-) :

כך דייזי אמורה להיראות:

יש לי עוד מה ללמוד... :-)

נהנינו מאוד והיו עוד המון חוויות, אבל עליהן ביום אחר...

אסנת

כרית שתפרתי עם בקשה מיוחדת, שיהיה בצבע שחור ולבן.. 

גם הגודל של הכרית היה מותאם לבקשה..

הכרית חמימה ונעימה 

והנה הצד השני

הכרית לא הצטלמה כל כך טוב

כנראה קמה על הצד ההפוך שלה בבוקר.... 

וניסיון צילום גם על .. מפה בגווני השחור לבן...

יום קסום,

זהבית

לק"י

התקשורת עוטפת אותנו בפוליטיקה ועניינים ביטחוניים לרוב. כל ערוצי ואתרי החדשות  מלאים בקשקושי אינתיפאדה, חמאס ונתניהו הפחדן. מעבר לזה לא נמצא שום דבר ונדמה כי זה העולם היחיד שאנחנו חיים בו. זה אולי יפתיע חלק מכם, יש עוד דברים מעניינים פרט לזה.

אני אסקור כאן כמה מהתגליות האחרונות והמעניינות ביותר של הזמן האחרון. תגליות מרתקות שפותחות לנו צוהר אל עבר עולם אחר שלא מנותק מההווה וייתן לכם הזדמנות לקחת אתנחתא פוליטית על גילויים מרתקים שמחייבות כותרות לא פחות מאיזה ח"כ שבשלטון:

סטונהג' הישראלי

צפון ישראל, ימת כנרת. בסקירת קרקע של הכנרת התגלה מבנה אבן עשוי מאבני בזלת ענקיות פי שניים מסטונהג' שהתגלה בבריטניה. המבנה ממוקם בקרקעית הכנרת כחצי ק"מ מחוף שלדג ליד המושבה כנרת. המבנה בנוי בצורת חרוט, גובהו כ- 8-10 מטרים וקוטרו כ- 70 מטר. משקל האבנים הוא כ- 60 טון (!!). משערים כי המבנה נבנה לפני כ- 5000 שנה בשטח היבשתי מה שמרמז כי הכנרת הייתה קטנה ורדודה הרבה יותר מכפי שהיא כיום. ככל הנראה המבנה אינו שימש דייגים מקומיים וכי בוני המונומנט הביאו את האבנים הללו ממרחק של 3-4 ק"מ לפחות. 

פרט לסטונהג' כנרת, נמצא ברמת הגולן אתר רוג'ום הירי - גלגל הרפאים מאותה התקופה. מדובר במבנה עתיק הבנוי מיותר מ-42 אלף אבני בזלת המסודרות בצורה מעגלית. 

למה שימשו המבנים המדוייקים? לפולחן אלילי? לתקשור עם ישויות חיצוניות? או אולי שרטוט מדוייק של מערכת כוכבים מסויימת..? מעניין..

             תצלום סריקת הסונר בכנרת                                      אבני הבזלת בסטונהג' הישראלי

הדיינושריוס מיריפוקוס 

50 שנה. זה הזמן שלקח לפליאונטולוגים לחבר את התצרף של הדינוזאור המוזר הזה. זהו זן חדש, מוזר ומשונה. הוא יותר גדול מהטי רקס האגדי (הזכור לנו מפארק היורה), אורכו של הדינוזאור הגיע לכ-11 מטרים, ומשקלו היה כשישה טון. זרועותיו מגיעות לאורך של 2.4 מטרים ומצוידות בשלושה טופרי ענק. ראשו היה מוארך והסתיים בצורת מקור ברווזי ועל גבו נישאה דבשת דמויית מפרש. רגלי היצור הענק היו קצרות ועבות, וכפותיהן גדולות ומפריסות פרסה.

אם נשאל שאלה אבולוציונית, נאמר מדוע האבולוציה יצרה מעין בן כלאיים שכזה? מה היה תפקידו בכוח היצירה של כדור הארץ? בכל אופן זה נותן לנו פרספקטיבה אחרת לעובדה שעם כל הידע הנרחב שרכש האדם, קרוב לוודאי שזה רק אחוז אחד מהידע שלו על העולם.

שבלונה אינדונזית

לפני כ- 40,000 שנה, באינדונזיה, איש אחד נכנס למערה אחת כשבפיו חומר נוזלי בעל פיגמנט אדום וצייר את הציור האנושי הראשון שידוע לאדם. הוא עשה מה שכל ילד עושה בגן והוא לצייר את ידו, אך מה שהוא עשה גם ניפץ מיתוס גדול מאוד והוא שהאמנות נולדה באירופה. האדם האירופאי מאוד מתנשא ונוטה לרכז את התפתחות האדם והציוויליזציה סביב עצמו החל מתרבות יוון ורומא, כשברקע הוא מתעלם מכך שבאירופה עוד גרו בבתים מבוץ ולבשו סחבות, במזרח הרחוק כבר היו ערים, בגדי רוכבי סוסים מעוטרים וצבועים ושלל המצאות. בכל מקרה, תגלית היד מסמלת שחייב כאן שינוי תפיסתי. העולם לא נולד באירופה, אלא הרבה הרבה לפני כן.

כביש 1 ממש יקר

לפני מספר חודשים, במהלך עבודות הרחבה בכביש מספר אחת, נמצא יישוב יהודי קדום מתקופת השנה הרביעית של מרד בר כוכבא. יישוב זה לא היה מוכר כלל ובאחד הבתים מצאו קופת חרס שהכילה 114 מטבעות שעליהם מוטבע "לגאלת ציון". יישוב זה חרב עם דיכוי המרד ונותר רק לחשוב על האדם האופטימי שהחביא את הכסף בתקווה להשתמש בו שוב. בעוד שהתגלית הזאת מרגשת, ברשות העתיקות ובחברת נתיבי ישראל שוקלים לשמר את שרידי היישוב שהתגלה, בדגש על שוקלים. היסטוריה היא דבר נדיר, איך יכול להיות שרק שוקלים לשמר את היישוב?? נקודה למחשבה לגבי כל ההיסטוריה של המדינה.

 תל חברון

בחפירות בתל חברון התגלה יישוב יהודי מתוכנן היטב, ובו מקוואות, אזור תעשייה לייצור כלי חרס, יין ושמן. במקום נמצאו גם ממצאים נדירים מתקופת אברהם אבינו ודוד המלך, וחומת הביצורים הארוכה בישראל. בנוסף נמצאו תעלות ניקוז, גרמי מדרגות, חותם שכנראה שייך לשמעיהו בן מכר ואף מקוואות טהרה. החומה מתוארכת לתקופה הכנענית התיכונה, בשנים 1750-1550 לפני הספירה.

מרתק ומעניין לדעת כיצד התקיימו היישובים היהודים באותה תקופה. ידוע שהחומה חוזקה מספר פעמים אולי משום מלחמה בסנחריב או מהרס מכוון. מה שכן, זה ודאי יכול להפוך לאתר תיירות פעיל ולשמש את הפרופגנדה הישראלית "חברון מאז ולתמיד".

מצבת בית

במהלך בניית סופרמרקט בבלארוס התגלו עשרות מצבות של יהודים ששימשו לבניית יסודות קודמים לבניין במקום. תושבי העיירה החלו לגלות כי רבים מהבתים שבהם הם גרים ומהכבישים שעליהם הם נוסעים - נבנו ונסללו בעזרת מצבות שנעקרו מקברים יהודיים לפני עשרות שנים. ככל הנראה, אחרי מלחמת העולם השנייה עקרו השלטונות הסובייטיים את המצבות מבית עלמין יהודי ענק במקום, בית עלמין מסביבות שנת 1832.

נותר לנו לחשוב מדוע אנחנו ממשיכים לשים מבטחנו באירופה ולא בעצמנו, ובכל זאת אם ישראלים מהגרים לברלין למרות ההיסטוריה המרה באירופה כנראה שפה לא ממש טוב.

זבוב בן 230, מיליון

ניצחו את מתושלח ולמך. חרקים בני 230 מיליון שנה נמצאו באיטליה. זבוב ושתי קרדיות מיקרוסקופיות נלכדו בשרף על פי המדענים הם עתיקים ב-100 מיליון שנה יותר מהשיא הקודם שנרשם לחרקים קדומים ומתוארכים לתקופת הטריאס. לגלות את העבר, מרתק לא פחות מאשר לחזות את העתיד. 

לצערי הרב, הפוליטיקה היא לנו כרועץ. כל כך הרבה דברים מעניינים יש כאן, התיירות יכולה לפרוח כמו שקדייה ובכל ימות השנה, אך למרות זאת אנחנו שוקעים במלחמות שלטון אפרוריות, אבל זה לא אומר שאנחנו לא נרחיב אופקים גם מעבר למה שאנחנו לומדים במסגרות המקובלות, כי ככל שהידע רב כך הסיכון קטן.

 זה משהו שכבר כתבתי לפני שנתיים.. ברשומה רביעי לנובמבר 

פשוט מביאה את אותם מילים שוב.. 

כי בעניין הזה אין לי מה לחדש.. שניהם במקומם  עדיין מונחים.. 

 זה כמו שבכל יום זיכרון שרים את אותם שירים.. 

אומרים את אותם מילים..רק משנים את מספר השנים שחלפו...

 האבל עדיין כפול בשבילי...

והנה המילים שלא השתנו מאז ובטח שלא ישתנו לעולם...

זה תאריך היסטורי, ואבל כפול בשבילי....ובשביל משפחתי....

מי לא זוכר  שבדיוק היום לפני 19 שנים רבין נרצח בכיכר מלכי ישראל  דאז..

בעצרת למען השלום?!...כמה אבסורדי זה יכול להיות..

על ידי יהודי דתי?!... יותר מזעזע מזה זה לא יכול להיות..

מי לא זוכר בדיוק מה הוא עשה ברגע הנוראי שבו הודיעו , רגע שחרץ גורלות...

זה היה ביום שבת בסביבות שעה 10:00 בלילה..

אני ובעלי ראינו טלוויזיה בחדר שינה ,עם פיצוחים,  הבנות היו קטנות  וכבר ישנו...

(הבן היה רק בתכנון, ועוד לא ידענו שאני כבר בהריון.....)

בעוד אנו רואים שידורים  על עצרת בעד השלום ונגד האלימות המפורסמת ...

 מי לא זוכר את המשפט המפורסם של איתן הבר ...

"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...."

את הצרחות שיצאו מכל הבתים מסביב..לא הצלחנו לעזוב את המסך...

כבר ישבנו על קצה המיטה , לא מסוגלים להאמין...ודמעות בעינינו...

ורק הרגשנו שיחד עם יצחק רבין, נרצח גם השלום עצמו...

לפני כן ,באותו יום שבת חגגנו לאבי יום הולדת 58 , אבי העריץ ואהב את רבין מאוד

למחרת התקשרתי אליו והוא היה במצב רוח גרוע מאוד ואמר  בצער רב...

"איזה עצוב זה שמעכשיו כל יום הולדת שלי יהפוך להיות יום אבל לאומי..."

הוא לקח את זה מאוד קשה!

כמה חודשים אחרי זה...

ב30 ליולי 1996 י"ד באב

אבי נפטר ולא זכה לחגוג יותר אף יום הולדת...גם לא בצלו של רצח רבין.

לצער כולנו , כמה הוא צדק...

גם אוקטובר עבר. וטוב שכך, מבחינתי. כי החודש לא היה טוב מדי, ויותר מדי דברים קטנים העיבו על התחושה הכללית. בעבודה היו כמה אכזבות כשפרוייקטים שרציתי לא התקבלו בסוף. הבריאות שלי גמגמה עם פציעה במרפק שמנעה ממני להתאמן במכון כושר והעיקה באופן כללי, ועוד כמה דברים טורדניים. אבא היה בבית חולים עם דלקת ריאות. מסוכן בגילו ובמצבו הכללי, וטוב שנגמר בטוב. וגם שישי היתה אומללה כי חטפה איזו בעיה בעור, שהגירוד גרם לה לפצעים על האף ובאזניים. הצוארון שמנע ממנה להתגרד אימלל אותה, כצפוי. הנה ככה:

מזל שהיו עוד דברים החודש, טובים בעיקרם. ומכיוון שהמדור הזה מתמקד בעיקר בדברים היותר טובים, אשאר עם הקו הזה. אז חוץ מיציאה לחוף לצילומים עם קן, ובילוי באי היפה בלבואה, שעליהם כבר אספר בנפרד, הנה האירועים הקטנים של החודש:

מיזי
סופסוף הצליח לי, ומיזי שלנו חזרה לכתוב. ועושה רושם שההנאה מהיחד הזה פה, חזרה גם אליה (נכון, מיזי?), אז בכלל טוב. אפילו שזה עלה לי ב-OUTING בשמי המלא. טוב, מי פה לא מכיר את שמי ותמונתי? אז שיהיה גם למחפשי הגוגל.. העיקר שהיא פה, וכותבת בחן המוכר שכולנו אוהבים. תהיי בריאה, יקרה

אורחים
גן החודש היו לנו אירוחים של חברים אהובים מהארץ. יונה ואחותה אלינור הגיעו לביקור, וזכינו לראות אותן פעמיים. וגם אדם הגיע לביקור. הפעם לא יצאנו לטיול צילומי אתגרי כמו בפעם הקודמת, אלא בילינו רק כמה שעות חביבות באי בלבואה. בהזדמנות אביא רשמים מצולמים משם, אבל הנה קדימון:

ג'ימקאנה
בתחילת החודש נערכה בשכונה שלנו ג'ימקאנה של סוסים. לפני שנה פספסתי, אבל לפני שנתיים הייתי ונהניתי מאוד (הנה קישור). אז קמתי מוקדם, לקחתי את המצלמה וצעדתי 5 דקות למקום ההתרחשות. התמקמתי והתחלתי לצלם. לקח לי כחצי שעה להבין שלמרבה המבוכה השארתי את כרטיס הזיכרון בבית, כך שלא נשארה אפילו תמונה בודדת. חבל! טעות של טירונים, שאני מקווה שאלמד ממנה, ולא תקרה לי שוב. אז כדי להיזכר, הנה תמונה שאהבתי מהאירוע הקודם:

נמלים
כשגרים בבית הבנוי עץ בקומת קרקע, אפשר לצפות לביקורים של היצורים הקטנים הללו. הרי הקירות החלולים מהווים עבורם מסלול הליכה נוח ממקום למקום בבית. ובכ"ז, הם לא ממש רצויים. והם היו פחות רצויים כשהתנחלו להם במכונת הכביסה (מה יש להם לחפש שם?). אז השתמשתי במלכודות, כאלה שהן מתפתים לאכול מהן, וגם מעבירים מהם לקן וככה מחסלים את המפגע מהיסוד. רק שלקח לא מעט ימים, כי נראה שהיה להם טעים, אז הזמינו את כל הנמלים של השכונה. ככה:

ריבה
קיבלתי כמות נאה של פירות מחבר. נהנינו מהם מאוד, אבל בכ"ז היו קצת עודפים. אז מה עושים לפני שמתקלקל – ריבה. אז עשיתי ריבת ענבים (שלא צילמתי), וריבת שזיפים. הולך נפלא עם לחם טרי וחמאה. הנה כמה צילומים להמחשה:

דואר
קרן הזמינה משהו גדול בדואר, כזה שלא נכנס לתיבה. אז מה שעושים במקומותינו במקרים כאלה זה להניח בעדינות ליד התיבה. כמה פשוט.. אף אחד לא חושב אפילו לקחת את מה שלא שלו. קצת אחרת, ממה שזכור לי מהארץ..

עוד דואר
לקראת ראש השנה קיבלתי כרטיס הפתעה מיעל – מושקע ומחמם לב. עוד כמה ימים עברו, וקיבלתי עוד כרטיס מליאור שגם שימח אותי מאוד. תמיד אני אומר שכיף למי שמקבל כרטיסים מושקעים כאלה, והנה זכיתי גם אני לכיף הזה. תודה, חברות יקרות. ותודה מראש לצביה, שאני מקווה שהכרטיס ממנה יגיע גם בקרוב.

ירח
בחודש שעבר העליתי תמונת ירח במילואו. אבל הוא יפה יותר כשאינו מלא, והחודש עצרתי פעמיים לצלם אותו. תראו, נכון יפה? מתחשק לי לנסות פעם עם עדשת טלסקופ רצינית.

שינויים
הנושא החם עכשיו בבלוגיה הוא שינויים. בתור מי שמצהיר על עצמו, בניירת השיווקית, כמומחה בהובלה וניהול שינויים, לא מפתיע שיש לי מה להגיד על זה. לא מעט אפילו. אולי אכתוב על זה בהזדמנות. אבל אני רוצה לשתף פה בשינוי אחר, אקטואלי במיוחד. ובכן, אתם הרי מכירים אותי פה כבר לא מעט זמן, ואתם יודעים היטב כמה כיף לי פה – לכתוב, לקרוא את התגובות ולקרוא את הרשומות שלכם. רק שהכיף הזה גוזל לא מעט זמן. ומן הראוי שאקדיש יותר לנושאים אחרים שקצת לוחצים, וזה אומר שכנראה שאצטרך לדלל מעט את נוכחותי פה. המשמעות היא שאכתוב פחות, וגם אקרא פחות. אז אולי ארשה לעצמי לדלג פה ושם, או לא להשאיר תגובה על כל רשומה. אני לא מתכנן להיעלם לתקופות ארוכות, אבל אני מניח שלא אוכל להתאמץ בלהיות בלוגר מצטיין כפי שניסיתי להיות לאורך כל השנים. מקווה שתקבלו את זה בהבנה ובלי להיעלב. אתם הרי יודעים שזה לא מחוסר עניין. לפעמים גם שינוי כזה מתבקש.

ולצלילי הגשם השוטף שיורד עכשיו על הגג, שדפק לרבים את חגיגות ההלואין, אאחל לכולנו חודש חורפי ונהדר
ולהתראות בכ"ז בהמשך