צפי (עדיין שם בדוי מהסיפור הקודם) כבר התרגל להיותו צפרדע והיה מאושר בכך. הוא למד שהוא חי באזור פרובאנס שבצרפת. היו לו כל הסיבות שבעולם להיות מאושר: מזג האוויר היה מעולה, הזבובים התעופפו סביבו בשפע והבריכה הייתה מלאה גם בלא מעט צפרדעות חתיכות.
יום אחד פגש צפי צפרדעית חדשה בבריכה. הוא רצה לפלרטט איתה קצת כמנהגו, אבל הוא גילה שהיא מתוחה ועצבנית מכדי להינות או להנות. בתחילה הוא חשב שהסיבה לכך היא ריח הפה שלו (הוא בדיוק אכל זבוב שמן ומסריח במיוחד), אבל גם לאחר ששטף את הפה וחבש נרקיס ריחני על ראשו המצב לא השתפר.
לאחר שכל תרגילי החיזור שלו לא הצליחו, צפי החליט לנקוט בגישה ישירה ושאל את הצפרדעית מדוע היא כל כך עצבנית. בתגובה היא קרקרה בקול נרגש: "כולנו נמות!"
אכן זאת סיבה לעצבנות, אבל צפי ביקש פרטים נוספים.
לחרדתו הסתבר לו שצרפת היא אולי לא המקום הטוב ביותר לצפרדעים. הצפרדעית החדשה הייתה פליטה מבריכה אחרת עליה פשטו בני אדם (ככל הנראה צרפתיים) שצדו את רוב הצפרדעים בה למטרות מאכל.
אוי! הזוועה!
צפי התחיל להרגיש בתחושת חרדה עזה המשתלטת עליו. מה הטעם בחיים אם יום אחד הוא ייאכל ע"י בן אדם???
הוא החליט לנקוט בצעד היעיל היחיד האפשרי: הוא התחיל להתפלל לאלוהים שיציל אותו מגורל אכזר זה.
הוא החליט לנקוט בצעד היעיל היחיד האפשרי: הוא התחיל להתפלל לאלוהים שיציל אותו מגורל אכזר זה.
במשך כעשרה ימים הוא התפלל בדבקות לישועה וגאולה. ביום העשירי הוא החליט לנקוט צעדים חריפים עוד יותר: הוא לא אכל ולא שתה כל היום אלא רק התפלל והתחנן לאלוהים שלא יהפוך למעדן גורמה על שולחנם של הצרפתים.
לעת ערב הוא חש בצל כבד הנופל עליו ולפתע הוא הרגיש שהוא נישא אל על. לרגע הוא חש שאלוהים נעתר לתפילותיו ולוקח אותו אל גן העדן, אך כשהוא פתח את עיניו (שהיו קודם לכן עצומות לצורך התפילה) הוא נחרד לגלות שהוא יושב בתוך כף יד אנושית המקרבת אותו אל פה ענקי ומלא שיניים.
צפי התחיל לצעוק (או לקרקר): "אל תאכל אותי! אני רוצה לחיות!"
להפתעתו היד נעצרה והפה החל לדבר בשפה שהייתה מובנת לו: "אל תחשוש!" – אמר הפה – "אני לא אוכלת צפרדעים. אני יהודיה כשרה האוכלת רק מזון כשר בהכשר מהודר"
צפי העז להסתכל על הדמות האנושית בכללותה. הוא ראה בחורה צעירה לבושה בשמלה ארוכה, עם שרוולים ארוכים ולרגליה גרביונים. הוא נזכר בכמה סיפורים שהתרוצצו בביצה בילדותו ושאל בתקווה: "את נסיכה?"
"אפשר לומר שאני נסיכה יהודיה" – ענתה הנסיכה.
"אפשר לומר שאני נסיכה יהודיה" – ענתה הנסיכה.
"נשקי אותי בבקשה!" – קרא צפי בהתרגשות.
הנסיכה קירבה אותו שוב אל פיה ונישקה אותו.
כמו בכל האגדות צפי הפך מיד לבחור אנושי צעיר, בעל זקן, פאות מסולסלות וכיפה שחורה.
צפי שינה את שמו ליצחק, התחתן עם הנסיכה בטקס דתי מלא ומיד לאחר החתונה הם עלו למדינת ישראל – מדינה בה אף אחד לא אוכל צפרדעים (בכל אופן לא ביולוגיות) – והשתקעו בבני ברק.
צפי-יצחק הסתגל מהר מאוד לאורח חייו החדש וכמעט לא התגעגע לחייו הישנים בצרפת. הוא הודה לאלוהים שלוש פעמים ביום (לפחות) על כך שתפילותיו התגשמו.
רק לדבר אחד הוא התגעגע – במיוחד ביום כיפור בשיא הרעב – לטעם הזבובים הצרפתיים השמנים.
אבל הוא לא התפתה ליצר הרע והקפיד לאכול רק תרנגולות, פרות, כבשים, אווזים ושאר בעלי חיים כשרים (וגם זה לא ביום כיפור).
מוסר השכל: אין מקום טוב יותר לצפרדעים צרפתיות מאשר ארץ הקודש
שבת שלום, צום קל ו/או מועיל, או סתם יום כיפור מוצלח!
תודה לשושן פרא על ההצעה לסיפור
והרשומה המומלצת היא – אנגלים מוזרים – בבלוג של דני קרמן
התמונה באדיבות pixabay