מכל החגים החג האהוב עלי ביותר הוא יום הכיפורים,ולא ,אני ממש לא צמה ,אני חוגגת את עצם העובדה שחג אחד בשנה אין אוכל. עשרים ו ארבע שעות של שקט מכיוון המטבח.
ומה לגבי אלוהים? ובכן . איתו אני סופר מסודרת. משום שאמי זכרונה לברכה שהייתה צדקת כמעט גמורה. האמינה בקיומו בכול ליבה. ולמרות שחיה במקום של כופרים גמורים.היא צמה כול שנה ביום הכיפורים. ואני שהייתי בת הזקונים קיבלתי ממנה בירושה את האמונה באלוהים ובתורשה את כול הפחדים.
ומאז שאימי עברה לגור בשמים אני בטוחה שהיא מצאה לה מקום בשכונה של אלוהים ושהוא מקבל תזכורת מדי שנה שעם ליקל'ה שולמן לא מתעסקים!
אבל, וכול מי שמבין את ממשמעות המילה יודע שהיא מביאה עימה תמיד 'מהפכה' ובכן עד המילה- אבל- דיברתי על היתרון של החג הזה . ועכשיו על מה עלי לדבר? נכון על החסרונות של החג.יופי . אתם מבינים מילות קישור!
אז עכשיו הנה זה בא, החיסרון הנפלא .
ביום הכיפורים. אי אפשר לשחק את משחק 'הכיסאות הריקים'
זהו משחק שכול המשתתפים . גרים בסביבה של אלוהים ולכן הם בלתי נראים אט נשמעים . אבל אני כול שנה זוכה לראות את החבורה. המשתתפים הקבועים הם אמי שהייתה ,כזכור לכם, צדקת לא גמורה'.אבי. שהיה צדיק גמור אף כי לא עסק בהתלבטויות ובחיבוטי נפש האן יש או אין אלוהים. ואחותי צבייה שהצטרפה אליהם לפני כמה שנים. לעיתים נדירות מבליחה לביקור מאד קצר סבתא הניה, האימא של אימי. היא מופיעה מעירה לי על חוצפתי ונפרדת ממני בנשיקה מהירה.
המשחק המיוחד הזה החל "לשחק" בחיי בראש השנה הראשון לאחר שצביה עזבה אותי ועברה ל'שכונה של אלוהים',
. ומאז זהו ריטואל קבוע בחיי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה כאילו היה זה היום .
כמדי שנה ,החלנו לתכנן את הארוחה הגדולה לאחר שקבענו מי "מתעלל" בתרנגולת המסכנה, מי רוצח פרה כשרה ומי עושה קינוחים ועוגות , שיגרמו לנו לשכוח את המוטו של 'תנו לחיות לחיות'"..
ערב החג הגיע ,השולחן לבש מפה לבנה, קישט את עצמו בפרחים ורודים וצהובים והתכונן נרגש לאורחים ולסעודת החג.לאט לאט הם הגיעו ,נבחרי האספה ,ועל השולחן החלו להצטופף המטעמים השונים,הייתה שם התרנגולת שכבר לא מקרקרת, הפרה שכבר שכחה איך נראית הרפת ועוד תילי תילים של כל מיני מטעמים
.סוף סוף הגיע הרגע הגדול, התיישבנו בציפיה חגיגית ודרוכה
לקבל את פני השנה החדשה. שנה חלפה ,` שנה באה ,
אני כפי ארימה` , שרנו ולפתע אני רואה אותו , את הכיסא הריק הראשון , מופיע מולי ,ומסדר את עצמו ליד השולחן .
ועד שסיימתי לשפשף עיניים הופיעו לידו שניים נוספים. התבוננתי מסביב לראות אם מישהו שם לב שמשהו מאד משונה מתרחש ליד השולחן,להפתעתי אף אחד לא ראה ולא הרגיש.
ואז , לפתע שמעתי את אמי נוזפת בי, "מה קרה לקול שלך? פעם שרת יפה יותר, כל הקיבוץ ידע שעמליה שרה יפה כמו לייקלה שולמן, תפתחי את הפה , מה את מתביישת?",
שפשפתי את עיני והסברתי להן שהן צריכות להעביר למוח שלי רק מה שהן באמת רואות ולא תעתועי דמיון. והן הסבירו לי שאלף, הן לא מבינות מה זה בכלל המשפט המשונה הזה , `תעתועי דמיון` ובית, זה מה שהן באמת ובתמים רואות.
ואז שמעתי צחוק מתגלגל ומוכר מכיוון הכיסאות הריקים, "מה את כל כך המומה?" שאלה אותי בחיוך אחותי, צבייה,"הרי תמיד האמנת באגדות,במכשפות ופיות, חשבת שהעולם מלא קסמים ונפלאות ופחדת פחד מוות מרוחות רפאים.אני מקווה שמאיתנו את לא מפחדת".
"אני נורא מתגעגעת אליך" אמרתי לה בלי מילים , בכל זאת ,אני עדיין מחוברת למציאות בחוטים ,חלשים, היא לא ענתה לי , אבל חייכה אלי את החיוך היפה ההוא שזכרתי ושכל כך חסר לי מאז.
הסתכלתי שוב על כל המסובים וראיתי שהם עסוקים באכילה ובדיבורים .מה קורה להם, לכולם.? הם לא שומעים? הם לא רואים?
"צביהל`ה אולי תזוזי קצת? תני לי גם לדבר עם בת הזקונים שלי שלא נאה לה להזמין את אבא שלה ואותי לפחות פעם אחת בשנה".
"אמא,על מה את מדברת? את הרי מזמן נמצאת רק בתמונות בראשי ובתמונות שתלויות על הקיר".
`היא חייבת גם עכשיו להרגיז אותי` חלפה מחשבה נרגשת בראשי.
"אתה שומע חייקל? תראה כמה שהיא חצופה הבת הקטנה שלך,מתי תחליקי כבר את התלתלים שלך?ולמה את לא תולה וילונות? אך אילו הייתי בחיים הייתי דואגת שהדירה שלך תהיה מסודרת". התחלתי להרגיש שהדם עולה לי לראש,
` אמא, את לא חייבת להמשיך להרגיז אותי עכשיו, כשאנחנו כבר לא מתראות חבל שתקלקלי לי את הזכרונות. הסקנדל שהיא עשתה לי אז עולה באיכותו על אילו הזכורים לי מילדות אך למזלי אף אחד לא שמע וכך נחסכה ממני המבוכה. אבל נעשיתי קצת עצובה .בכול זאת אני רואה אותה כול כך מעט פעמים ואני מתגעגעת.יש לי ערימה בלתי נדלית של געגועים.
אבל אז שמעתי את אבא שלי ,שאף פעם לא אהב לדבר ובטח שלא במצבו הנוכחי פונה אלי בקולו המרגיע, "עמליה אני חושב שהגיע הזמן שלא תתרגזי מכל עניין, את יודעת שאימא שלך אוהבת לדבר,אז תני לה לדבר ואת יכולה גם להקשיב. וצבייה התפרצה לשיחה כשהיא צוחקת בכול ליבה ואמרה לי בחיוך: ' את עדייו בטוחה שאת תמיד צודקת נכון?
'אבל .אבא אתה יודע הרי ממי היא ירשה את התכונה,אתה הרי חי עם אישה שמהווה מודל מושלם של 'אני תמיד צודקת והפיצקל'ה שלנו היא פשוט כפילתה' ואימי מייד הוסיפה ואמרה לי 'את זוכרת עמלינקה: תמיד אמרי לך שלא יעזור לך את ליקלה הקטנה'.
, "למה רק השנה באתם לביקור? התגעגעתי אליכם נורא" שאלתי אותם נסערת ומתוחה
ואז ראיתי את שלושתם מחייכים ואוחזים ידיים.
ושוב שיפשפתי את העיניים המסכנות שלי שהתקשו לעמוד במעמסה הכבדה,,ממתי אחותי ואמי חברות כל כך טובות? "פיצקל`ה זה הכל בזכותי,אבא ואמא קצת חששו,את יודעת אנשים מבוגרים חוששים משינויים, וכמו כן הם היו בטוחים שלא תצליחי לראות אותנו.אבל אני הזכרתי להם שתמיד אהבת לחלום חלומות ולהאמין שהם אמיתיים,וכמו שאני זוכרת אותך לא השתנית עם השנים'. כמובן שלא ישרתי חייבת. בדיוק כמו הדוגמא שחקוקה בתודעתי המבולבלת. וכמובן שידעתי שאני צודקת. וכשסיימתי גם את התשובה וגם לשפשף את עיני על מנת להוריד להן את מפלס הדאגה. הם כבר נעלמו להן רוחות הרפאים האהובות שלי
התבוננתי שוב על כל החבורה העליזה והנחמדה שישבה עימי לשולחן,השיחה קלחה בשמחה והתרנגולת והפרה כבר מזמן איבדו את הצורה.שנה חדשה וטובה עמדה בפתח וחייכה.
ומאז , חוזר לו כמה פעמיים בשנה, המשחק המוזר הזה, משחק הכסאות הריקים.
וביום הכיפורים כשהשקט הנפלא יורד לו על העולם ועוטף אותי כשמיכה אוורירית וקלילה , אני יושבת לי בשקט ונזכרת ומחכה,יודעת שראש השנה יגיע ועימו יבואו גם הזכרונות .הגעגועים והנחמה.