סוף שנות השבעים . מחנה עבודה בקיבוץ יראון. בחמש בבוקר קריר גם ביולי - אוגוסט. בחמש וחצי אנחנו כבר על העגלה בדרך למטעים שנושקים לגדר המערכת. בינתיים אנחנו עוד רעננים. כמה בנים על המיכלסונים קוטפים למעלה למעלה וכל היתר על האדמה. השק כבד ל- 42 הק"ג שלי דאז. התפוחים שאנחנו קוטפים מושלמים. האפרסקים מגרדים לי את הזרועות. בין כל אפרסקי הבוסר אני מוצאת אחד כתום ובשל. טועמת אותו. הוא נצרב לי בזכרון. לעולם לא אוכל אפרסק כל כך מתוק. מגרד אבל מתוק. בבוקר השרוולים הארוכים שאני לובשת עוד נסבלים. בצהריים הם הופכים לסיוט. חם ומגרד. לא נורא, עוד מעט ארוחת צהריים עם בצק עלים ממולא במשהו לא מזוהה וסלט רוסי. חדר אוכל קיבוצי. לא מפריע לי, אני לא אכלנית גדולה.
אין רדיו, אין מכשירי פלא על האזניים, אין טלפונים וס.מ.ס של ההורים. חם, משעמם, כבד ומגרד. מישהו מתחיל לשיר. שרים עברית, שרים לועזית. שואגים את רוצי שמוליק קורא לך ... הלהיט של השנה האחרונה. גם בלילה עם הגיטרות אנחנו לא מפסיקים לשיר "רוצי שמממממוליק".... כזה ארוך, שוב ושוב.
נעורים, מחנה עבודה, גבול הצפון, ורוצי שמוליק שמלטף לי את הזכרונות.
תודה אריאל זילבר על מוסיקה נפלאה!
הנה אמרתי את זה, ובלי אף מילה על פרסים ופוליטיקה.
וזה כי התחשק לי קצת מיקס מדיה
נשתמע, אש