פורים היום. חג של חשבון נפש. חג בו המוני בני ישראל מתכנסים בבתיהם, טובלים אוזן המן במרק עוף ומדליקים חנוכייה.
אווירת החג העגמומית משפיעה גם עליי. יתרה מכך – בעוד שבוע אחגוג את יום הולדתי ה-23 ובאווירת החלפת הקידומת הזאת אני נוטה עוד יותר לשפוך את לבי בפני קהל הקוראות המכובד.
החלטתי כי הגיע הזמן שאספר לכן (וגם לכם) מי אני באמת. כיצד נולדה האגדה הצנועה ששמה מוטיאור (או motior – תלוי באיזה יום).
הכל התחיל לפני 72 שנה (פחות שבוע), כשאמי ז"ל ילדה אותי בבית החולים שערי צדק שבצפת. הייתי הבן השביעי למשפחה חשוכת ילדים ולכן הורי – שמאוד רצו בת – שמחו מאוד לקבל אותי.
גדלתי בביתנו הצנוע באילת שבגליל העליון. לא היינו משפחה עשירה, אלא להיפך: במושגים של היום היינו מאוד עניים. כל כך עניים היינו שאפילו הטבח, הנהג והמשרתים שלנו היו עניים.
גדלתי בביתנו הצנוע באילת שבגליל העליון. לא היינו משפחה עשירה, אלא להיפך: במושגים של היום היינו מאוד עניים. כל כך עניים היינו שאפילו הטבח, הנהג והמשרתים שלנו היו עניים.
מכיוון שגדלתי ללא הורים, השאירו אותי הוריי על ספו של בית יתומים כשלחיתולי מוצמד פתק בו כתוב רק שמי (מוטיאור), גילי (8 ימים), התפריט האהוב עליי (סטייקים וקינואה), רשימת השירים שאני אוהב לשמוע, הכשרונות הגדולים שלי, הצבעים האהובים עליי ועוד כמה זוטות.
כמו כל היתומים גדלתי באושר ובעושר עד שהגעתי לפרקי והתחלתי לתהות לגביי ייעודי בחיים. אני זוכר היטב כי החלום הראשון שלי היה להיות אסטרונאוט. אבל הגשמת חלום זה לא הביאה את הסיפוק לו ציפיתי. אמנם ריחפתי לא מעט ולעיתים גם ראיתי כוכבים, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא בנוי לרחף בחלל. לצערי אני אדם מציאותי, down to earth, עם שתי רגליים על הקרקע.
כאדם כזה החלטתי שנתיב הקריירה שלי צריך להיות מעשי ככל האפשר ולכן בחרתי להיות סופר או סופרמן או סופרמרקט.
לאחר כמה ניסיונות כושלים הצלחתי להגשים את החלום ולקבל עבודה כסדרן בסופרמרקט השכונתי.
הופעתי ליום הראשון לעבודה עם פנס אך הסתבר לי שבניגוד לסדרן בקולנוע אני אמור דווקא לסדר את הסחורה. סידרתי את הסחורה טוב למדי: למלפפונים החמוצים סיפרתי כמה הם מתוקים ואת החיתולים שכנעתי שהם חתולים, אך למרות זאת מצאתי את עצמי מהר מאוד ללא עבודה.
כן, ככה זה בהייטק, אנשים מפוטרים בוקר בהיר אחד ללא כל סיבה נראית לעין.
מצאתי את עצמי מובטל בגיל 21, גיל בו מאוד קשה למצוא עבודה בשל אפליית גיל, מגדר, דת וגזע. באותם ימים חשוכים היה נראה לי כי אוכל למצוא עבודה רק אם אהיה אישה מוסלמית שחורה בת 80 בהריון. ניסיתי להתחזות לאחת כזאת אך גם זה לא ממש עזר מכיוון שלא הצלחתי לשכנע את המראיינים שאני באמת חולת שחפת.
אחרי כמה מאות ראיונות כושלים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולפתוח בקריירה של איש גומי בקרקס. אספתי גומיות מכל מקור אפשרי ומכוסה בהן הופעתי בלא מעט מופעי קרקס. מצאתי לי בית חם עם להקת הקרקס הנודעת האחים קרמזוב ואיתם נסעתי להופעות בכל רחבי העולם מפתח תקווה ועד רמת גן.
קריירה זאת הפכה אותי לאדם עשיר ומפורסם. בגיל 12החלטתי לפרוש ולפתוח סוף סוף את הבלוג המצליח שלי שכולם חיכו לו – "החיים שלי (או של אחרים)". כבר עם פרסום הרשומה הראשונה הבנתי שיש לי להיט גדול ביד. אמרגנים ידועי שם עמדו בתור לפני ביתי כדי לקבל ממני חתימה על צ'קים שמנים.
תוך זמן קצר (כחמישים שנה בלבד) הוצאתי ספר שאיגד את מיטב הרשומות שלא פרסמתי בבלוג והוא הפך לרב מכר שחולק בחינם ללא פחות משני אנשים (ואולי יותר) וכמעט כיסה את הוצאות הדפסתו.
כך הפכתי למי שאתם מכירים אותי היום – בלוגר מפורסם, חכם, מבריק, יפה תואר, עשיר, גבוה, שרירי, צנוע ואפילו עניו לעיתים.
מוסר השכל: יותר טוב להיות מפורסם, חכם, מבריק, יפה תואר, עשיר, גבוה, שרירי וצנוע מאשר להיות אני.
שבת שלום ופורים שמח!
והרשומה המומלצת היא – שוטרים וגנבים – בבלוג של טל.
התמונה שלי באדיבות pixabay