לפעמים אנחנו עדים ל"חוסר איזון" בחיים, כשדברים לא מסתדרים בצורה אופטימלית, ולא קל לעמוד ולהתבונן מהצד כשזה קורה. זה פוסט לא קל על אובדן, אז אם אתם רוצים לעצור, זה הזמן.
מיון נשים, שתי נשים, ערב אחד.
האישה הראשונה הגיעה בגלל כאב ראש למיון הכללי, בבדיקה שגרתית גילו שהיא בהריון ושלחו אותה למיון נשים לבדיקה. בהתחלה היא הייתה בשוק, היא לא תכננה הריון ולא הבינה מאיפה זה בא לה. בדיקת הדם הייתה חיובית אבל אין לה מושג כמה זמן היא כבר בהריון.
עלתה על מיטת הבדיקה, אולטראסאונד – עובר תואם 13 שבועות. 3 חודשים.
היא קצת מתרגשת, קצת חוששת, רואים את המאבק הפנימי, אבל עם התקדמות המפגש משהו משתנה. נראה שמשהו מבשיל והיא נעשית עצובה. היא הולכת להמתין למכתב השחרור שלה ותמשיך מעקב אחרי ההריון בקופת החולים שלה, תחליט מה שתחליט לגבי ההמשך שלו.
האישה השניה נכנסת עם בעלה. שניהם מתוחים. היא מספרת על טיפולי פוריות והריון תאומים, אחד מהתאומים לא שרד, עכשיו היא מרגישה שמשהו השתבש והיא חרדה לגורל העובר השני.
בבדיקה זה כבר ברור, העובר עוד חי, אבל זה עניין של זמן בשבילו. הוא לא ישרוד.
בשלב הזה הרופאה שהתלוויתי אליה כבר יודעת, אבל יש לנו רגע לנשום עמוק לפני שהאישה תשמע את הבשורה המרה. האישה בוכה, כל המתח פורץ בבת אחת והיא רועדת, בעלה מנחם בקושי כי הוא בעצמו המום, בוהה בנקודה על השולחן.
היא תתאשפז להשגחה עד שהכל ייגמר, והיא תוכל לנסות להיכנס שוב להיריון בעוד מספר שבועות, אבל עכשיו זה קורה וזה קשוח.
אצל האחות שתי הנשים נפגשות, לא משוחחות ביניהן, אבל נוכחות. האישה הראשונה מקבלת מכתב שחרור. היא הולכת הביתה עם תינוק לא מתוכנן בבטן, לא יודעת מה תעשה איתו.
האישה השניה יושבת, עושה בדיקות דם לקראת האשפוז שלה. היא הגיעה לכאן בהריון ותעזוב מחר בלעדיו.
החיים לא הוגנים באופן כזה, דברים ניתנים לא לפי רצון או צורך והכל מרגיש כל כך אקראי.
לאישה השנייה נותר רק לאחל שנתראה בשנה הבאה בצד השני, כש"הצד השני" הוא של הקומה, היכן שחדרי הלידה נמצאים.