בקיצור: ההפתעה - כסיפור בלשי. $$$ [2733]
- 886 איש כבר קראו את המאמר הזה -
אל רשימת התגיות המסודרת ( <- קליק על)
אל רשימת הפוסטים המסודרת בבלוג שלי ( <- קליק על)
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)אל רשימת המאמרים הכי נצפים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
מה היתה ההפתעה במלחמת יום הכיפורים? מה בדיוק קרה שם? יש לי תחושה שרוב האנשים שמדברים על מה שקרה באוקטובר 1973 – אינם יודעים ואינם מבינים את טיב הפאשלה שהתרחשה שם באותם הימים, ומאיפה באה הקונצפציה שגרמה לאסון. אנסה להבהיר את העניין הזה.
צה"ל חזק - באמת
המחשבה באותם הימים היתה שצה"ל הוא חזק. חיל אוויר מול חיל אוויר, חיל שיריון מול חיל שיריון – ידינו תהיה תמיד על העליונה. אנחנו היינו בטוחים בכך, וזאת לא היתה מחשבה מוטעית, לא יהירות. גם הערבים ידעו זאת – ואנחנו ידענו שהם יודעים זאת. לכן חשבנו, לכן חשבו כל הקובעים בישראל, כי הערבים לא יצאו למלחמה עד שלא יגיעו לעוצמה שתאפשר להם להתמודד עם צה"ל. זאת היתה הקונצפציה. זאת היתה הקונצפציה המוטעית.
הקונצפציה
אם היינו כל כך חזקים, אז למה היתה זאת קונצפציה מוטעית? כי סאדאת חשב מחוץ לקופסה. הוא החליט שאין צורך לנצח את ישראל כדי לזעזע את המערכת. אין צורך להגיע לתל אביב כדי למחות את חרפת המפלה של מלחמת ששת הימים. אין לו חיל אוויר שיכול להכות בחיל האוויר של ישראל. אין לו חיל שיריון שיוכל לנצח את חיל השיריון של ישראל. אבל יש לו טילים נ"מ (נגד מטוסים) באיכות, והעיקר בכמות, שצה"ל אינו יכול להתמודד איתן. לפיכך הוא קירב את הטילים אל תעלת סואץ, בניגוד להסכמים (והאמריקאים לא עשו דבר, למרות שההסכמים היו בעזרתם). המטרה שלו, תוכנית המלחמה שלו, היתה לפתוח במלחמה בהפתעה, לחצות את התעלה עם עשרות אלפי חיילים, לכבוש שטח מעבר לתעלה – ולמנוע מצה"ל לתקוף את החיילים הללו מן האוויר, ע"י החיפוי של הטילים הללו. אז לא מלחמה טוטאלית, לא ניצחון מוחץ, ולא השתלטות על כל השטח - רק הפתעה ורק רצועה ממזרח לתעלת סואץ, רצועה שצה"ל לא יוכל לסלק ממנה את המצרים.
זאת היתה תוכנית המלחמה של סאדאת, ובישראל המשיכו לחשוב שסאדאת לא יפתח במלחמה עד שיהיה לו חיל אוויר חזק. לכן אלי זעירא, ראש אמ"ן, ויונה בנדמן, ראש מדור מצרים באמ"ן, היו בטוחים שכל מה שניראה כמו הכנות למלחמה – איננו אלא תרגיל. שניהם לא טיפשים. שניהם לא עיוורים, אבל הם לא ידעו על תוכנית המלחמה של סגאדאת – ולכן הם הופתעו, ולכן הופתע צה"ל, והופתעה מדינת ישראל.
יכולנו לדעת
האם יכלו קובעי המדיניות בישראל לדעת על התוכנית המפתיעה של סאדאת? כן, וזאת הנקודה שרוב האנשים בישראל, גם הגנרלים וגם העיתונאים – לא שמו לב אליה. המידע על התוכנית הזאת הגיע לישראל. איך הוא הגיע? מידי אשראף מרוואן, הסוכן הבכיר שהיה לישראל בצמרת השילטון במצרים. מרוואן ידע על הישיבה שבה ירד סאדאת על הגנרלים שלו, פיטר את כל מי שאמר שאי אפשר להכות בישראל, וסיכם על תוכנית המלחמה הזאת – רק רצועה ממזרח לתעלה, בחסות טילי הנ"מ הצפופים. מרוואן הביא את הסיפור הזה ומסר אותו לצבי זמיר, ראש "המוסד". זמיר מסר אותו לאלי זעירא, ראש אמ"ן, ולענייננו – המעריך הלאומי. זעירא התעלם מן המידע הזה – ולא העביר אותו הלאה. אם דיין, דדו וגולדה היו מקבלים את המידע הזה ועומדים על פריצת הדרך שבו – יש להניח שהדברים היו מתגלגלים אחרת. אבל זעירא עצר את המידע, ולכן איש בישראל לא היה מוכן למלחמה מוגבלת. איש לא היה מוכן למלחמה שבאה עלינו בהפתעה, בניגוד להיגיון הצבאי.
האיבה בין אמ"ן והמוסד
למה עצר אלי זעירא את המידע החשוב הזה? פה אני צריך לנסות להבין את מה שהלך במוחו של האיש הזה, שכן זעירא מעולם לא הכיר בטעותו. זעירא עמד בראש המערכת המשוכללת של אמ"ן, מערכת שהוא היה גאה בה. הוא לא אהב את זה שצבי זמיר מנסה להידחף ולהראות שגם למוסד יש מידע בעל חשיבות. כל מידע שהגיע מן המוסד - מבחינתו של זעירא זה היה ניסיון של צבי זמיר להפריע לאמ"ן ולזעירא להיות הקובעים מה המידע שהאנשים הקובעים בישראל ידעו. מתוך איבתו לזמיר ולמוסד, החליט זעירא שאשראף מרוואן הוא סוכן כפול, וכל המידע הרציני שהוא מביא, נועדו רק לגרום לישראל להסתמך על סוכן כפול, שיגרום לה הונאה ונזק. אפילו העובדה שמרוואן הביא את האתרעה האחרונה לישראל, אתראה שבזכותה לא נתפסו כל חיילי צה"ל עם המכנסים למטה – גם זה לא שיכנע את זעירא שמרוואן לא היה סוכן כפול.
זמיר שראה שזעירא חוסם את המידע לו, ניסה ללכת אל גולדה. אבל גולדה סמכה על משה דיין, שר הביטחון, הגנרל המפורסם, אביר הניצחון במבצע סיני, ושר הביטחון של הניצחון במלחמת ששת הימים. דיין, וזאת הפאשלה של דיין, האמין בזעירא, שהיה בעבר הרל"ש שלו. הוא תיכנן שזעירא יהיה הרמטכ"ל הבא. לכן דיין הלך עם זעירא, נגד צבי זמיר. זמיר ניסה להעביר את המידע החשוב שלא דרך זעירא ונאמר לו להפסיק. לכן גם רא"ל (במיל.) חיים בר לב, גם ישראל גלילי, וגם יגאל אלון, שלושה אנשים שגולדה סמכה עליהם, ושיכלו להבין את חשיבות המידע שזמיר הביא ממרוואן – גם הם לא ידעו דבר, וגם הם הופתעו. ואז יכלה גולדה לומר, אחרי המלחמה: מה יכולתי אני לעשות מול כל הגנרלים הללו?
מסקנה סבירה
אם מרוואן הוא סוכן כפול, והמידע שהוא מביא הוא חסר ערך, ואם המצב הוא שצה"ל חזק וסאדאת יודע שהוא חזק – אז הגיוני שהערבים לא יפתחו במלחמה. גם כשכל גורמי המודיעין מדווחים על הכנות למלחמה, הכנות גלויות לעיין, גם במצרים וגם בסוריה – זעירא ובנדמן משוכנעים בכך שזה רק תרגיל. זעירא מדווח לצה"ל ולממשלה – שזה רק תרגיל והסבירות למלחמה היא נמוכה.
"האמצעים המיוחדים"
ופה בא הסיפור המדהים של "האמצעים המיוחדים". מה הם "האמצעים המיוחדים"? עד לפני כמה ימים אסור היה לומר מה טיבם של האמצעים המיוחדים הללו. אבל היום הערבים כבר יודעים, ולכן אני יכול לספר לכם בלב שקט: "האמצעים המיוחדים" היו מכשירי האזנה שהותקנו במקומות רגישים במצרים, ובעזרתם יכולנו לדעת לא מעט מה קורה במימשל ובצבא המצריים. היו אלה מכשירים שמשדרים את המידע. היתה סכנה שהמצרים יגלו את השידור ויאתרו את מקורו, לכן "האמצעים המיוחדים" היו מכשיר לשעת חירום, להפעלה רק ברגעים קריטיים – ולא ערוץ שפועל כל הזמן. כאשר נוצר מתח בגבולות – הושמעה דרישה להפעיל אותם.
זעירא היה בטוח שחבל על הזמן ואין כל צורך להפעיל אותם. מה הוא עשה? הוא נתן הוראה ליוסי לנגוצקי רק לבדוק שהם כשירים, ורק במשך כמה שעות. לנגוצקי הפעיל את המכשירים במשך כמה שעות, דומני בלילה, ואז הפסיק את פעולתם, כפי שנצטווה ע"י זעירא. אילו לפחות היו מאזינים להם במהלך אותן שעות, אולי היו לומדים משהו – אבל מי שהיה אמור לשבת בהאזנה, היה בחופשה באילת. האמצעים המיוחדים הופעלו – אף אחד לא האזין להם.
ואז הגיע ישיבת הממשלה כאשר השרים מתחילים להיות קצת מודאגים. ושואלים את זעירא: האם הפעלת את האמצעים המיוחדים? והוא משיב: כן. ואני עדיין משוכנע בכך שכל ההכנות במצרים ובסוריה הן תרגיל. הוא לא אמר להם שהאמצעים המיוחדים הופעלו רק לכמה שעות, וכי אף אחד לא האזין להם. כל השרים הבינו מדבריו שהאמצעים המיוחדים הופעלו – ולא גילו שום סימנים שמעידים על מלחמה. כולם נרגעו. זעירא לא הכוון לרמות אותם. הוא היה כל כך בטוח בצידקת הערכתו, שלא טרח לספר את כל האמת.
מלחמה
ואז פרצה המלחמה. עשרות אלפי חיילים מצריים צלחו את התעלה, והמעוזים המעטים של קו בר לב לא יכלו לעצור אותם. מאות טנקים סוריים תקפו ברמת גולן, ולא היה כוח רציני שיעצור אותם. תוך 48 שעות היה הניצחון המצרי והסורי – מושלם. המטרה של סאדאת הושגה. אבל סאדאת ואסד (האב) הופתעו מהצלחתם הגדולה. הם לא תיארו לעצמם כי בלב המימסד הצבאי של ישראל יהיה מי שיסייע בכל יכולתו לאויבי ישראל, משום שלא אהב את צבי זמיר ואת המוסד. בשלב זה היה מצבה של ישראל בכי רע. הטנקים הסוריים יכלו להמשיך לשעוט אל טבריה ואל הכנרת. שום כוח רציני לא עמד בדרכם של החיילים המצריים להגיע עד תל אביב. דיין התחיל לדבר על "סופו של הבית השלישי" והעלה הצעה להפעיל "כלי בלתי קונבנציונלי", משהו שאין לנו (ואני מניח שאתם מנחשים למה הוא התכוון). גולדה שאלה את הרופא שלה אם תוכל לקבל ממנו כדורי רעל בשעת הצורך. המצב היה ניראה באמת אבוד. אבל החיילים המצריים לא המשיכו להתקדם. גם הטנקים הסוריים לא המשיכו לשעוט קדימה, כפי שהיה באפשרותם. בינתיים הצליח צה"ל להתארגן. חיילי המילואים וחטיבות השיריון יצאו לדרך – ובסופה של המערכה היה צה"ל בק"מ ה-101 בדרך לקהיר ובמרחק הפגזה מדמשק.
חיל האוויר
מה עצר את המצרים ואת הסורים? שתי סיבות ניתן לתת להיסוס הזה של שני המנהיגים הערביים. הסיבה הראשונה היא שזה לא היה בתוכנית. התוכנית היתה רק להכות בצה"ל, להתקדם, אבל להישאר תחת המטריה של טילי הנ"מ. אם הערבים היו ממשיכים להתקדם, הם היו תחת הסכנה שחיל האוויר שלנו יפגע בהם. אבל אינני יודע אם סאדאת ואסד ידעו את מצבו של חיל האוויר הישראלי באותו הזמן. במלחמת יום הכיפורים, ובמיוחד בימים הראשונים, היו לחיל האוויר קורבנות רבים: מטוסים רבים הופלו, טייסים רבים נהרגו, או נפלו בשבי. הסיבה לכך קשורה בהפתעה של המלחמה. לחיל האוויר היו תוכניות מדויקות כיצד לרסק את סוללות טילי הנ"מ של מצרים ושל סוריה, כך שיוכלו בהמשך המלחמה לפעול באופן חופשי, כמו במלחמת ששת הימים. אבל בגלל ההפתעה לא הותר לבני פלד, מפקד ח.א. לבצע את כל תוכניותיו. הוא נצטווה ע"י הרמטכ"ל, לוותר על תוכניות הפגיעה בסוללות ולצאת באופן דחוף לפגוע בזרם הטנקים הסורים השועטים קדימה. המטוסים שכבר היו עם חימוש לצאת נגד סוללות הטילים במצרים, נעצרו, החימוש הורד והם חומשו מחדש לתקיפת טנקים סוריים בגולן. המטוסים הללו יצאו מייד לדרך - ונפגעו ע"י סולות טילי הנ"מ הסוריות. אח"כ היו מטוסים שנשלחו לרסק את הסוללות הללו. לא היה זמן לשלוח מטוסי צילום, לצלם את השטח ולבנות תוכנית פעולה על סמך המצב החדש, מקומם החדש של הסוללות. לפיכך נשלחו המטוסים לרסק את הסוללות במקומן הישן, והן לא היו שם. הן היו במקום קדמי יותר, ופגעו במטוסי ח"א במכה כואבת מאוד. אגב, היתה הצעה לשלוח את מטוסי ח"א למיבצע ריסוק סוללות טילי הנ"מ כמכה מקדימה, לפני שהחלו ההתקפות בתעלה וברמת הגולן. אבל גולדה הטילה וטו על ההצעה הזאת. היא אמרה: אני לא יודעת אם תהיה מלחמה או לא, אבל אם אנחנו ניתן מכה מקדימה – תהיה מלחמה ואותנו יאשימו בה. היא הציעה להתייעץ עם האמריקאים, ולהעביר באמצעותם אזהרה למצרים ולסורים שלא יעיזו לפעול. אבל עד שבמימשל בארה"ב גמרו לפענח את המסר המוצפן – הצבאות הערביים כבר היו בשטח ישראל. אולם, בזכות ההימנעות הזאת זכינו לרכבת האווירית שארה"ב שלחה לנו (למרות של מדינות אירופה סירבו לתת למטוסים האמריקאיים לתדלק בדרך לישראל) – כך טענה גולדה.
למה נעצרו המצרים?
הערבים יכלו לקדם את סוללות הטילים ולהמשיך להגן על הכוחות הערביים המתקדמים. למה לא עשה זאת סאדאת? לדעתי, משום שהוא חשש שישראל תפעיל נגד מצרים את הנשק הגרעיני, שאולי יש לה, ואולי אין לה. אני מאמין שהוא חשש מזה – ולכן הוא הסתפק בניצחון החלקי ובהשתלטות על שטח ממזרח לתעלת סואץ, ולא ניסה לחסל את מדינת ישראל, למרות שניראה היה שיש ביכולתו לעשות זאת. במילים אחרות, בן גוריון, שהשיג מידי הצרפתים את הכור בקמ"ג – הוא שהציל את ישראל גם במלחמה הזאת.
אחרי המלחמה
עניין נוסף שראוי לעמוד עליו זה מה שעולל אלי זעירא אחרי המלחמה. הוא נאחז במחשבה שלו שאשרף מרוואן היה סוכן כפול, שהרי הוא אמר בשעה שש והמלחמה החלה בשעה שתיים. ומתוך אמונתו זאת הוא גילה לחוקר ישראלי בחו"ל את זהותו של הגורם שדיווח לנו על המלחמה, והלה, שאינו כפוף לצנזורה הישראלית – פירסם את הסיפור הזה. להדלפה הזאת היו שתי תוצאות חמורות:
אשרף מרוואן "נפל" ממרפסת המלון בו שהה - אל מותו.
היכולת של ישראל לגייס סוכנים בארצות אויב קיבלה מכה קשה.
במילים אחרות, אלי זעירא, עם יונה בנדמן ועם משה דיין, שסייעו לו – העמיד את קיום מדינת ישראל בסכנה וגרם לישראל נזק אדיר.
תרגיל "זאב זאב"
נשאלת השאלה: מה חשב סאדאת? איך התכוון להפתיע את ישראל, שהרי לא ידע שאלי זעירא ישמש כבובה שלו בלב ההנהגה הצבאית הישראלית? למרות שסאדאת נחשב בעיני חבריו ובעיני המודיעין הישראלי כאיש לא רציני – הוא היה חכם מאוד. הוא הלך על התרגיל המכונה "זאב זאב", ליצור אתראות שווא, כך שברגע האמת אף אחד לא יתייחס לסכנה האמיתית. הוא עשה זאת בחודש מאי 1973. הוא ריכז כוחות ויצר מצב של קירבת מלחמה. בפעם ההיא התייחסה הממשלה ברצינות לסכנה. גויסו מילואים. ואז לא קרה כלום, כי זה היה התרגיל של סאדאת. המילואים גויסו, כסף רב הוצא ולמשק ניגרם נזק – והכל כאילו ללא צורך. גם אז טען אלי זעירא שזה רק תרגיל, שכן סאדאת יודע שהצבא המצרי לא יכול לנצח את צה"ל. אחרי שהתברר שהיתה זאת אתראת שווא – הלך זעירא בכל המסדרונות כתרנגול ואמר: אמרתי לכם! כאשר חזר סאדאת על התרגיל, אמר זעירא, הבטוח בעצמו: אמרתי לכם במאי שזה רק תרגיל - וצדקתי. ואני אומר לכם שוב, בביטחון מלא – זה רק תרגיל. ולא עלה על דעתו שהוא נופל בדיוק למלכודת שסאדאת טמן לנו.
אם קולותיהם של כל האומרים שיש פה מלחמה היו מנצחים, וגולדה היתה מתירה לדדו לגייס את כוחות המילואים בזמן – מה היה קורה אז? אני מניח שסאדאת היה מחזיר את חייליו למחנותיהם ונמנע מלפתוח במלחמה, כאשר גורם ההפתעה אינו עומד לצידו. ואז זעירא היה יוצא כמנצח פעם שנייה. ואז בעוד כמה חודשים סאדאת היה חוזר על אותו המהלך. אם ישראל היתה מכווצת את שריריה הצבאיים, מגייסת את המילואים ונכנסת לכוננות – שוב הכל היה ניגמר בלא כלום, ובנצחונו של זעירא. שוב ושוב – עד שישראל היתה נכנסת לשאננות. ואז הצבא המצרי היה מכה – בהפתעה. לשמחתו של סאדאת, יהירותו של זעירא, והתיעוב שחש כלפי זמיר ואשרף מרוואן, גרמו לכך שהתרגיל של סאדאת הצליח כבר בפעם השנייה, והצליח בגדול.
האם זה מה שידעתם קודם? האם זה מה שהבנתם בדבר מה שקרה שם?
הקורבנות
אינני יכול לסיים את הדיון בהפתעה של מלחמת יום הכיפורים בלי להזכיר את התוצאות החמורות של ההפתעה שצה"ל הופתע בה במלחמה ההיא. 2,676 הרוגים, 7,251 פצועים, 294 שבויים, אלפים רבים של הלומי קרב, מהם כמה שסובלים עד היום, עשרות אלפים של בני משפחה של ההרוגים והפצועים, האמהות, האבות, בנות הזוג, היתומים והאחים, שהלכו שנים רבות עם כאב עצום - ותחושה איומה של רבים מתושבי מדינת ישראל שקיומנו איננו מובטח, יחד עם חוסר אימון בהנהגה שהובילה אותנו מאז קום המדינה. היו ישראלים, שלאחר המלחמה קמו וברחו מן הארץ, ירדו למדינות הים – ולא חזרו עד היום. כל אלה היו צריכים לרבוץ על מצפונם של אלי זעירא ושל משה דיין – אבל הדברים לא חדרו לתודעתם. הם המשיכו בשלהם.
מספר נחום ברנע שהוא שאל את ליובה אליאב, אחרי מלחמת יום הכיפורים, מה יעשה משה דיין. יש לי בשבילו תפקיד אחד, השיב אליאב, שישמש עד יומו האחרון גנן בבית קברות צבאי. אבל משה דיין לא הלך הביתה, וגם לא הלך לבית קברות צבאי. הוא המשיך להיות איש פעיל במערכת הפוליטית בישראל, ואפילו רץ לבחירות בראש רשימה אישית רשימת "תל'ם". אני מניח שרוב אלה שנפגעו במלחמת יום הכיפורים לא הצביעו בעדו.
הערה
מאיפה לקחתי את הסיפור הזה? חלק ממה שהופיע בימים האחרונים בתקשורת, הרוב ממה ששמעתי בסמינר של "אבות ומייסדים", והיתר מניתוח שלי של שרשרת האירועים שהובילה להפתעה הקשה של המלחמה ההיא.
המלצה
אם לא קראתם עדיין, או שאינכם זוכרים את מה שקראתם מזמן, אני ממליץ בפניכם לשוב ולקרוא את "יונה הנביא" והאינדיאני (דבר תורה ליום הכיפורים) בכתובת:
רעיונות ש-398 איש כבר קראו אותם.
האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
המונה היומי: עד היום היו 500,848 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 17 שורות).
את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
תגיות: הסטוריה, מלחמת יום הכיפורים, המחדל, זעירא, אמ"ן, צבי זמיר, ה'מוסד', סאדאת, מצרים, אשראף מרואן, קבעון מחשבתי, חשיבה מחוץ לקופסה, צה"ל, חיל האויר, יוסי לנגוצקי, תרגיל 'זאב זאב', פצצות גרעין, בן גוריון, ליובה אליאב, תובנות, מחשבות והגיגים, אבות ומייסדים