פג תוקף

כשהבלוג שלך הופך להיות מקוטלג כ-30 פלוס, את יודעת שזאת סופה של תקופה.

30.

אני בת 30.

ואני באפיסת כוחות כבר שבועיים, מאז שחזרתי מניו- יורק עם מחסור בשעות שינה.

איחלו לי הרבה דברים טובים, וגם אמרו לי שאני מבוגרת, חסרת בטחון אבל אמיצה, שאני חורשת על בגדים וחצי מהמתנות שהבאתי אפשר לזרוק לפח.

מתחשק לי לסיים עכשיו כי לא מתחשק לי עוד 30.

התעייפתי מלהיות חזקה.

התעייפתי מליפול ולקום. לא בא לי להתחשל יותר.

התעייפתי מלהזרק, בדרך כזאת או אחרת. אם מעלבונות, אם מהתעלמות, אם מניצול זמני.

התעייפתי להלחם על בן אדם שאני אוהבת, כי תמיד האמנתי שזה אמור להיות קל, לפחות בהתחלה.

אני הולכת לישון במקום לחגוג, כי התעייפתי.

אני רוצה לישון איתך אבל אתה במרחק של שעתיים נסיעה.

אז אני ישנה לבד. אני אלמד לבד. אני אגור לבד. אני אקנה בית לבד. אני אאמץ כלב לבד. ואז חתול. ואז ילד. אני אביא ילד לבד.

אני יכולה לבד, אני לא מפחדת.

אני פשוט לא רוצה.

כמו שאני לא רוצה כסף.

אני רוצה אותך כאן, ליידי. וזה מטופש כי אני יודעת שאתה שלי, פשוט לא היום, אבל חרדת הנטישה לא עוזבת אותי.

כי בסוף היום, אני אזכר מה לא אהבתי בנו, ואנטוש אותך.

ואעשה את הכל לבד.

עייפה.

מתה מגעגועים אליך.

לחיי פורים.

אנה- שירה.