כל הזמן הייתי עסוק. עסוק בלהציג את עצמי כמי שאני לא - אדם בטוח בעצמו, מצליח, בריא, מתקדם בחיים, נהנה מהחיים.
וכאשר לא הייתי עסוק בהצגה, הייתי עסוק בהשוואה: למי יש תואר יותר רלוונטי מהאוניברסיטה, למי יש זוגיות, למי יש פונטנציאל, למי יש בריאות, למי יש נימוסים טבעיים, למי יש אושר אמיתי (ככל שאפשר לראות מבעד להצגה).
ורק לרגעים ספורים, למשל כשטעמתי את הלזניה או למשל כשחיבקתי אדם שפעם באמת הייתי קרוב אליו, יכולתי להרגיש אני עצמי, ויכולתי להרגיש שמח באירוע. כי כל שאר הזמן הייתי עסוק ורציתי להתפוצץ מכל האוויר שהחזקתי בפנים.
וכאשר התקרבתי, והם בלעו את השיחה על היציאה שהם מתכננים באותו ערב, ואני כמובן לא מוזמן ולא רצוי בה, בלעתי את הרוק וחייכתי את החיוך הכי נקי שאפשר, וזרמתי עם החלפת הנושא.
וכשבערב שכבתי לישון לבדי וראשי בין הכריות חשבתי שאולי אבכה, והבית הריק, שכן אחי הלך לישון אצל חברתו לחיים, היה תפאורה מושלמת בשביל זה, אבל כנראה שאני כבר מבוגר מדי ובוגר מדי בשביל זה, וכבר הרבה מדי מים עברו בנהר החיים שלי, ולמדתי שדמעות אינן עוזרות לדבר, אלא רק מחלישות עוד יותר. וכך בסופו של דבר נרדמתי, חולה וכואב, בערב שבת.