הרגע הזה שבו אני מתחילה לאסוף את הסיבות של 'למה הוא לא אמר כך או אחרת' או 'למה הוא לא עשה את זה ואת זה' הוא תחילת הסוף.
אמנם, בדיקה והשוואה הם חלק בלתי נפרד מהקשר. זה שומר על בוחן מציאות. פיענוח המציאות והבנה אם אנחנו עדיין באותו כיוון או כל אחד מאתנו מסובב את המשוט לכיוון אחר.
אם כך, מה ההבדל? הרגש שנלווה.
אם בתחילת הקשר או באמצעיתו, השאלות הללו, הן מתוך חשש שמבטא רצון להישאר בקשר. בתחילת הסוף , השאלות הללו, הן שאלות 'אליבי'.
נראה, כי הקטגורית שבי, מלקטת בקפדנות אין קץ, את הסיבות מדוע להיפרד. כאילו אין די בכך שזה לא מתאים לי. אין צורך בשום עדויות או הוכחות.
אני צריכה למצק את הפרידה בסיבות חיצוניות, ואם אפשר שתלויות בו.
מיותר לציין, שאני בודקת את הסיבות הללו. אבל אין שום סיכוי שההסבר יספק אותי.
הפור נפל. ברור.
אז למה בדיוק אני זקוקה לתהליך הליקוט לכך?
זה נראה שאני לא נותנת לעצמי לגיטימציה. כאילו, שמה שאני רוצה אינו משתווה בעוצמתו ל'נסיבות חיצוניות'.
מה גם שנסיבות חיצוניות, כלומר מה הוא כן או לא עשה, הם בבחינת 'זה הוא ולא אני' ומפחית מרגשי האשמה.
אני חושבת שהגעתי לגיל שאני יכולה להתחיל.
לתת לעצמי לגיטימציה.
פשוט אבל קשה.