תמיד, לעולם, לנצח וכל המילים הגרנדיוזיות הללו.
תמיד אצטער על החיים הכפולים שניהלתי. על השקרים והסודות שאאלץ לשמור לעצמי. תמיד אכעס על ההוא שפיתה אותי, אכעס עלי שהתפתיתי.
ומן הצד השני תמיד אתגעגע לאיש שהתחבר לי לנשמה, לזה שגילה לי דברים על עצמי שלא ידעתי, לתחושת הנעורים שהציפה אותי כשחשבתי שזה לא יקרה שוב.
איש אהוב אמר לי פעם שלא האמין שאפשר ככה להתאהב ולהתלהב ולהתרגש באמצע החיים. תמיד אודה לו על כך, תמיד אזכור את מילותיו, תמיד אוהב אותו. אהבה של אמצע החיים היא אהבה מטלטלת ומסעירה, כזאת שמזכירה את טעם החיים, כזאת שנותנת תקווה, כזאת שמלווה בלילות חשוכים גם אם היא רק בזכרון.
תמיד אחייך לעצמי כשאשמע שירים מסויימים, ארגיש בת 16, הלב יחסיר פעימונת ודמעות יציפו את עיני. "מה אעשה אם תלכי לי", "תני לי יד, תני לי מקום, אצלך בעולם", "מול המוכר הרגוע, את זעזוע", "היא מגיעה בשעה המדוייקת ולרגע הכל מתאפשר".
מאהבת זאת מילה משונה. הבחירה של השפה העברית לקרא לחוקי "בעל" וללא חוקי "מאהב" תמיד הפתיעה אותי. מניחה שהנושא כבר נבדק, נכתבו עליו סמינריונים ואולי אפילו איזו תזה אחת או שתיים. יהיה מעניין לקרא תיאוריות בלשניות/לשוניות על זה, ומעניין מה המצב המשפחתי של הכותב/ת.
בספוטיפיי שלי מתנגנים "ברנדי וג'יטאן" ומיד אחר כך "שבתות וחגים". איזו יודית זאת עם בחירת השירים שלה. מישהו בכלל יודע היום מה זה ג'יטאן?
ואני, כמו שאומר המערכון, אני בכלל לא התכוונתי. סתם הייתי משועממת, סתם גדלו הילדים והיה לי זמן לעצמי, סתם כתבתי משהו באיזה פורום, סתם מישהו ענה לי, סתם נפגשנו לקפה ופתאום פגשתי את עצמי שהדחקתי, את עצמי שקברתי עמוק מתחת לכל ההגנות שלי. בזכות אותו אחד נפתחו שערי הגיהנום שלי והשתחררו השדים כולם. ברגע שהם השתחררו יכולתי להתייצב מולם, להתפייס איתם וללמוד לחיות איתם. זה היה תהליך לא פשוט, ומשונה שדווקא איש זר ליווה אותי, עודד אותי ללכת לאיש מקצוע, הקשיב לי והיה שם עבורי הרבה יותר ממה שאפשר לצפות.
תמיד-לעולם-לנצח אכעס, אצטער, אתגעגע, אחייך, אדמע, אזמזם "You can chack out any time you like, but you can never leave", למרות שעזבתי. כבר לא מוחקת הודעות, כבר לא נפגשת בסתר. מידי פעם כותבת מייל של אינפורמציה שבתוכו מתחבאים הגעגוע והכמיהה. מי שאומר שאי אפשר לעזוב פיזית את העולם המקביל טועה. מי שרוצה יכול לשלוט במעשיו. חבל שזה לא ככה לגבי הרגשות.
יש רגעים בהם אני כל כך מתגעגעת. כמו עכשיו. רואה איש אחד מסוים מחייך אלי, שומעת את קולו, מדמיינת את המגע שלו. וזה כואב. אוף, כמה שזה כואב.
חיפשתי שיר לסיים איתו את הפוסט הנוכחי. התנגנו לי כל מיני לועזים בראש אבל בסוף מה שניצח זה נתן זך אחד קצר ולעניין.
אולי, אם הייתי לבד, הייתי מעזה.
אולי.
"איך זה שכוכב אחד לב מעז / איך הוא מעז, למען השם / כוכב אחד לבד / אני לא הייתי מעז / ואני, בעצם, לא לבד." (נתן זך)