הכתבה הבאה מאוד מעניינת ביני, כי היא מדברת על נושא שאני נתקלת בו יותר ויותר לאחרונה - על בני זוג שמחליטים לפתוח את הזוגיות שלהם לבני זוג אחרים מחוץ למסגרת.
אני מודה שמלבד מקרה אחד שבו הייתי בטיול עם שני זוגות בריטים שהחליטו להתנסות בחילופי זוגות - רוב המקרים שנתקלתי בהם היו מצד גברים שהציעו לי מערכות יחסים מבוססות סקס מכיוון שהם עצמם רצו לפתוח את הנישואים שלהם (ופשוט הודיעו על כך לבת הזוג), או שהם הגיעו להסכמה עם בת הזוג על כך (ופעם אחת אחד מהם אפילו טען שבת זוגו היא זו שהחליטה לפתוח את הנישואים). אין לי מושג האם היה מדובר בכל מקרה על זוגות ,"פוליאמורים" או כאלו שרק פתחו את הנישואים - או על גברים שהחליטו לבגוד בבנות הזוג שלהם ולספר לי שבת הזוג שלהם בעניין כדי שעניין הבגידה לא יהיה מה שימנע ממני להצטרף אליהם.
על פניו, נשמע בכתבה שלזוגות רבים נשבר מהשגרה. נשבר מלאסוף תחתונים מלוכלכים מהרצפה, ולנקות את הטיפות של הפיפי מהשירותים, ושאר דוגמאות שבאות מהצד הנשי שנמאס לו מהבעלול. זה כנראה נובע מהעובדה שסלונה הוא אתר מכוון נשים, אבל גם לגברים יש דברים שנמאס להם. ושני הצדדים רוצים את ההתרגשות של פעם, את המשיכה ו / או הקשר הרגשי שלא כולל בתוכו את השגרה, החשבונות, החיים המשותפים עם התחתונים ושאר הדברים הקטנים והמעצבנים, והחמות המעיקה. מצד שני, הם לא רוצים בהכרח לוותר על הצד היפה של הזוגיות הזו, שכוללת מסגרת משפחתית (שכוללת במקרים רבים ילדים), ארוחות החג, המסורות המשפחתיות, וכל שאר הכיף שיש במשפחה. ועבור רבים מהזוגות האלו, יש עדיין איזושהי אהבה בין בני זוג, גם אם זו לא ההתאהבות הלוהטת של השנים הראשונות כזוג.
ובואו נודה בכך - קשר זוגי רב שנים שכולל ילדים הוא גם מסגרת כלכלית די סבוכה ומורכבת. גירושים הם עסק יקר, שאחריו רמת החיים של שני בני הזוג יורדת משמעותית, ויש לכך גם השפעה על הילדים והיכולת להעניק להם חוגים או תמיכה בהשכלה גבוהה או בקניית דירה משלהם כשהם יהיו מבוגרים יותר.
אבל האם קשר כה יכול באמת להחזיק מעמד? הכתבה מנסה לצייר את הקשרים מחוץ למסגרת הנישואים כדווקא משהו שיחזק אותם, שהקשר בין בני הזוג כבר לא יהפוך למשהו ברור מאליו, אלא למצב שבו דווקא הקשרים החיצוניים יגרמו לשני בני הזוג לא לקחת את הפרטנר/ית כברור/ה מעליו/ה, אלא כמישהו/י שצריך להשקיע בו.
אבל איכשהו זה נשמעלי כמו איזושהי אידיליה שאנשים מתארים לעצמם לפני שהם מתחילים קשר מחוץ למסגרת, והקשר בינה לבין המציאות קלוש ביותר. קודם כל, גם הכתבה עצמה מציינת שבמקרים רבים לא תמיד שני בני הזוג מעוניינים בפתיחת הקשר על סוגיה השונים, אלא לעיתים ההסכמה נעשית בלית ברירה מחשש לפירוק הקשר. וגם אם הפתיחה נעשית ברמה כזו או אחרת של הסכמה הדדית - זה לא בהכרח מונע מצבים של קינאה, בין אם מדובר על בעיה לא צפויה ובין אם מדובר על מצב שבו הקשר הגיע למקומות לא צפויים שבהם הקנאה הזו מוצדקת, קרי שהם גלשו מעבר למה שבני הזוג צפו בתחילת החוויה.
אני מכירה מישהי שמערכת יחסים כזו עובדת עבורה. היא התחתנה בגיל צעיר והיה עליה לחץ להשאר נשואה - ולכ כשהיא התגרשה, היא לא היתה מעוניינת בקשר מחייב, ויצרה שר שמבוסס על סקס בלבד עם גבר שהיא הכירה, והם ממשיכים בקשר הזה לאורך לא מעט שנים, למרות שאין לי מושג איך אשתו מגיבה למצב (או בכלל מודעת לו). מצד שני, אני מכירה גבר אחר שהיו לו לא מעט רומנים לאורך כל שנות הנישואים שלו - עד שהרומן האחרון גרם לגירושים, ואותה מאהבת ששמחה במקור להיות מישהי מהצד דאגה מהר מאוד להתחתן איתו, ללדת לו כמה ילדים במרווחים די קטנים, והיא לא מפסיקה לפקוח עליו טוב טוב שבע עיניים כדי שהא לא יחפש מישהי אחרת בחוץ.
העניין הוא גם שבסופו של דבר אי אפשר לשלוט במה שירה ברגע שמתחילה מערכת יחסים כזו או אחרת. במיוחד כששני הצדדים לא מגיעים מאותו מעמד. מערכת יחסים של גבר נשוי ואישה נשואה מכיל בתוכו סיכון שווה לשניהם אם תתגלה מערכת היחסים - אבל גם רמת המחויבות שלה כמערכת לסקס והתרגשות בלבד נשארת יותר בקלות ברמה הזו כי זה מה ששניהם מחפשים (ושניהם לא מעוניינים כנראה בפירוק המסגרת). אבל מה קורה כשאחד מהצדדים לא נמצא במערכת יחסים כזו מחייבת? מקרה קצה אחד מסופר פה למעלה - מצב שבו מערכת היחסים המחוייבת מתפרקת. ויש ת הקיצוניות השניה, של האישה שמחכה שנים שאהובה יתגרש, והוא מבטיח הבטחות שרק כשתגמר התקופה הנוכחית שבה הילד חולה או לקראת שלב חשוב בחיים / אחד ההורים חולה ולא רוצים לצער אותו בגירושים / לא נעים מהדודה הוא יתגרש ויתחתן איתה, אבל זה אף פעם לא קורה.
ואני מניחה שיש לא מעט סיפורים כמו אותה מכרה שלי, שהסידור הזה עובד נפלא לכל הדדים המעורבים בו. כנראה שצריך להיות טיפוס מאוד ספציפי בכל אחד מהתפקידים פה כדי שהמצב הזה יקרה וישמר - ולא יקבל תפנית לכיוונים לא רצויים.
ואולי התפנית הזו לכיוונים הכביכול לא רצויים האלו בעצם מעידה על בעיה עמוקה יותר ורצונות של אחד מבני הזוג שמתקשה לבטא אותם - עד שלא מגיע זרז בצורת מישהו חיצוני שמתערבב במערכת היחסים הזו שגורם בהם לשינוי מהותי, בין אם זה פירוק הנישואים (קרי גירושים), ובין אם זה חיזוק הקשר בעזרת תקשורת טובה יותר בעקבות משבר שקורה בגלל מערכת יחסים חיצוית לנישואים (בידיעה של שני בני הזוג, או בגידה שהתגלתה).
אני מניחה שאם לא מדובר על טרנד חולף, ושיותר ויותר זוגות יצטרפו אליו - עם הזמן נגלה את היתרונות והחסרונות שלו, ואולי בשלב מסוים הוא גם יחשב לפחות מגניב ומושך דווקא בגלל הפופולריות שלו. אבל חבל לי שהכתבה מציגה רק צד מאוד אופטימי של המצב - ולא את המורכבות האמיתית של המציאות.