החלום שהתנפץ

וואוו מזמן לא כתבתי....

כתבתי מעט פה ושם , אך העדפתי לשמור לעצמי, במגירת שולחן המחשב שלי. עכשיו הגעגועים צפו, ואני מוצאת עצמי יושבת וקוראת אותם ...

זה לא שלא קרו דברים. יצאתי מעט מהשגרה... הכרתי אהבה חדשה. גם זה לא בדיוק חדש. ידיד טוב ומקסים שתמיד היה ולא נראה. ולפעמים החיים מובילים אותנו לדרכים שכמו שאומר השיר "לעולם לא נדע, לא נבין" .

איך התפתחה לה האהבה .... האמת, אני לא יכולה לפרט. כבר בימים הראשונים השביע אותי שעליו אני לא כותבת סיפור, ואני הרי לא רוצה "להתעסק" עם עורך דין....

אך מקרה שקרה לי השבוע, החזיר אותי לתקופה שלפני שנים רבות.... אני כל כך זוכרת כל פרט ופרט כאילו קרה זה  אתמול.....

שנת 1982, אני תיכוניסטית הלומדת בכתה יב'. חודשים ספורים לפני גיוסי לצ.ה.ל פרצה מלחמת "שלום הגליל". אני זוכרת שלקחו אותנו לאיזשהו בסיס לעזור בהכנת מנות לחיילים.

ואנו , נערות מתבגרות "נמסות" למשמע המילה חייל. לכל אחת מאיתנו היה חלום , מעין פנטזיה , משאלת לב סמויה שמדבר לכאורה כל כך תמים וערכי יתפתח סיפור אהבה.     

 טלפונים ניידים עדיין לא היו בנמצא , אך בכל מנה דאגנו לשרבב כרטיס ברכה ו"בתום לב" לחתום בשמנו, להוסיף כתובת , ואם הרחקנו לכת גם רשמנו את מס' הטלפון הנייח  שהיה בכל בית ( זה המכשיר המגושם עם החוגה המסתובבת ).

וכך זה כמו בכל חוק מרפי. כשלא מצפים, ושוכחים מאותו יום של הכנת המנות לחיילים, הדוור מגיע ובידו בשורה. מכתב מחייל אנונימי.

פתחתי את המכתב בידיים רועדות...סקרנית "צמאה" לראות את הכתוב.  החייל האנונימי שלי כתב בצורה מסודרת ובכתב קריא. סיפר מעט על עצמו. הודה לי על המחווה והוסיף כי ישמח למפגש. סיים וחתם "עומר".

מיהרתי להשיב לעומר. כתבתי וסיפרתי עליי, על חיי. כך "נולדה " ידידות נפלאה. עומר שירת בבסיס ליד ירושלים. בן למשפחה ממוצא אשכנזי והתגורר בצהלה בתל אביב, לא ידע את נפשו משמחה ביום שבו הוזמן לחמין ביום שבת

בצהריים , לשולחן העמוס מכל טוב, וזכה לקבלת פנים חמה  ולבבית כיאה למשפחה מרוקאית טיפוסית.

אני זוכרת שעומר נהג  להגיע לביתו בימי שישי בשעות אחה"צ, וכבר ביום שבת בבוקר היה מדרים לכיוון באר שבע בטרמפים.  זה הפך לדבר שבשגרה שהחייל שלי היה מגיע בימי שבת. ולאחר ארוחת הצהריים נהגנו לשבת במרפסת ושקענו לתוך שיחות 

ממושכות. לעיתים הייתי מקריאה בפניו שירים שכתבתי. לעיתים עזר לי לפתור בעיות במתמטיקה.

לימים התגייסתי והקשר עם עומר הלך ודעך. אולי כי כבר בתחילת השירות הכרתי את מי שהפך להיות בעלי. מדי פעם היינו משוחחים , מתעדכנים בנעשה אחד אצל השניה, אך כל אחד המשיך בחייו.

באחת משיחות הטלפון עומר הזמין אותי לחתונתו. איני זוכרת בדיוק מה הסיבה, אך נאלצתי להעדר מחתונתו. ומקץ מס' שנים אף הוא הוזמן לחתונתי. 

לא ידעתי את נפשי מאושר והפתעה בשעה שראיתי את עומר ואשתו בחתונתי.  אני זוכרת שעומר רכן מעליי ולחש לאוזני "לא הייתי מפספס את החתונה שלך בשום אופן" .

השנים חלפו...כל אחד מאיתנו שקע בשגרה... בבנית הקן המשפחתי הפרטי שלו, הולדת הילדים. לא שמעתי מעומר במשך שנים.

מקץ מס' שנים ...התגרשתי. וכך  באחד הערבים הבודדים , בזמן של חשבון נפש. הירהורים על העבר , על ההווה, עלה במחשבותיי עומר.  " מעניין מה איתו...מה הוא עושה היום ?" הירהרתי....

בדיקה מהירה בשרות 144, נמסר לי המספר המיוחל, ותוך שניות חייגתי אליו, אל עומר החייל מהעבר הרחוק. מהעבר השני עומר ענה . קולו לא השתנה.אותו קול מרגיע ונעים שזכרתי. עומר שמח לשמוע אותי.

השיחה קלחה בנעימים. עומר סיפר כי הוא נשוי, אב לשני בנים. סיפר על העיסוק שלו, על התחביבים, על החיים .... הבטיח כי יהיה בקשר ויבקר אותי.

עומר קיים את הבטחתו. מדי פעם התקשר . התעניין לשלומי. התעדכן בחיי לאחר הגירושים. לעיתים כאשר נסע לאילת, עצר בבאר שבע לביקור.

באחד הימים הטלפון צילצל. על הצג התנוסס השם עומר.  "מה העיניינים עומר ?"  שאלתי בשמחה. מהעבר השני שמעתי מילים לא מובנות...חצאי הברות ..גימגום.... כל ניסיונותיי להבין , כשלו. לבסוף הטלפון 

עבר לידייה של אשתו, שהסבירה לי בעצב כי עומר עבר אירוע מוחי קשה. היה לי עצוב. עצוב מאוד לשמוע. היא הסבירה לי כי  יכולת הדיבור שלו נפגמה, וכי בעקבות האירוע אינו זוכר קרוא וכתוב.

עומר ? הופתעתי.  עומר החכם והכל יודע , עומר שעזר לי בבחינות הבגרות. עומר שלא הייתה שאלה שלא ידע את התשובה. 

עומר הפסיק לעבוד ובילה את רוב שעות היממה בבית. עקשנותו גברה על כל הקשיים, והוא נלחם כדי לחזור לשגרה. מדי פעם קיבלתי הודעות ממנו  עם שגיאות כתיב  כמו של ילד בכתה א', וסיפר לי על המלחמה היומיומית שלו.

עקבתי אחריו בפייסבוק והתלהבתי מכל שלב ושלב בהתקדמותו. מדי פעם כתבתי לו "מעריצה אותך גיבור". 

הוא חזר לתחביב ישן שלו, לצילום. צילם ותיעד כל דבר, דומם , צומח, אנשים, בעלי חיים,  תמונות מרהיבות ביופין.  אני זוכרת איך כתב לי בהתלהבות על רכישת המצלמה שתמיד חלם עליה.

תחביב נוסף שאהב הוא מכוניות אספנות. אהב לבקר בתערוכות של מכוניות עתיקות , צילם ושיתף.  הוא פשוט דאג להנות מכל רגע ורגע. "לטרוף" את החיים. ניסה להגשים את כל חלומותיו למרות מגבלותיו. לא ויתר בשום אופן,                               

ועל כך שיבחתי והחמאתי לו.

באחד מימי השבוע, בשעות הערב, ברגע של אתנחתא קלה. נכנסתי לפייסבוק וכך... ברגע הכי לא צפוי, ברגע הכי מפתיע , נפלו עיניי על מודעת אבל. סירבתי להאמין !  חזרתי וקראתי שוב ושוב. גם למחרת חזרתי לקרוא, אולי טעיתי... אולי חלמתי....

מסרבת לקבל את הבשורה. יותר ממחצית חיי ליווה אותי. גם אם זה לא היה קשר יומיומי, תמיד היה ברקע. תמיד זכר לברך בימי הולדת, לפרגן, לעודד, לתמוך...

ללא ספק, זכיתי בשיעור חשוב בחיים בזכותו...

יהיי זכרך ברוך... עומר "החייל שלי " !

שלכם באהבה.