ארבעה חודשים חלפו מאז פרסמתי את הפוסט האחרון שלי פה.
הרבה דמעות והרבה שמחות עברו עליי מאז, אבל בשורה התחתונה אני עדיין ניצבת, כמהה כשהייתי, ומבקשת בליבי להגשים את אותו החלום.
אני עדיין זוכרת את הביטא השלילית הראשונה שלי. אני לא יודעת כמה זמן חלף עד שהתרוממתי ממנה אבל יודעת שלקחתי מסבב ההפריה הראשון שלי רק את הפן החיובי: בחרתי לשמוח בכך ש-100% הביציות הופרו, ולהתעלם בהצלחה מההריון שלא נקלט ומשאר העוברים שלא שרדו.
אני עדיין זוכרת את השבועיים הראשונים של ההתמודדות עם הזריקות והמחטים ברמה היומיומית, עם הבקרים שהוקדשו לדקירה נוספת לבדיקת דם ולפשפוש מהיר באיזור שלא חשבתי שאי פעם ארגיש נוח בזמן מבט מעמיק עליו מבפנים. ובכל זאת, הדבר הכי מוזר היה תופעות הלוואי: כאבי ראש, סחרחורת, עייפות ובטן שחשבתי שנפוחה ביחס לעצמה.
אחרי הסבב הראשון הגיע השני (אחרי חודש מנוחה שחצץ ביניהם), ובשל מיעוט הביציות שנשאבו בסבב הראשון גייסנו תרופה אחרת לאותו סבב (לבקיאים: החלפנו את הגונאל בפרוגבריס) - רופא הפוריות שלי קרא לה הרולס-רויס של תרופות הפוריות (או אולי מרצדס? לא משנה, הרעיון ברור).
אני הייתי מאד מרוצה מכך שלכאורה לא נרשמו תופעות לוואי, פרט לתגובה אלרגית מחרפנת למשהו נוסף שניסינו לשלב. עם זאת, הפכתי הורמונלית להחריד: כשמישהי חיוותה את דעתה בעניין מאד אישי שקשור בתהליך מצאלי את עצמי מייבבת בטירוף, ובצירוף לאימה שלי ממחטים ולמחסור זמני בעזרה במתן הזריקות הייתיי קרובה מאד ולעצור באמצע הסבב (השמועה אומרת שגיליתי גם חוסר סבלנות הורמונלי, אבל לא הייתי סומכת על רב סרן שמועתי הפעם).
בכל אופן, אם נתעלם מהמהמורה הקטנה הזו, הכל נע על מי מנוחות עד לזריקה שמתזמנת ביוץ. בשמחה רבה גיליתי שהבטן החמודה שלי היא גם מקור לכאבים עזים וגם מקור בלתי נדלה לצמיחה מהירה. מפה לשם נשאבו כמה חמודות, הופרו שתיים והוחזרו ושוב לא שרדו הנותרים.
הבטן החמודה שלי ביצעה תעלול מרשים ובזכותה עליתי שתיים וחצי מידות. אם נוסיף לזה כאב משבית ושבוע בבית באשמתו, נקל להבין ששכנעתי את עצמי שלאור הגרדרובה המלאה שנאלצתי לרכוש (כלום חוץ מגרב לא עולה עלייך כשאת תופחת בבטן בשתיים וחצי מידות תוך כמה ימים) זה בטח יצליח.
כמה ימים לפני הביטא הצטרף לכאב דימום מנסה והקדמני את בדיקת הביטא.
למרבה הפתיעה הביטא הייתה חיובית!
ונמוכה - 20 בלבד.
ניסיתי לא לשמוח עד שרופא הפריון בישר לי שאני בהריון.
ואז היא עלתה פי 1.5 והבנתי שזה לא זה הפעם.
למרבה המזל יומיים אחכ היא ירדה, ואחרי יומיים נוספים התאפסה.
נקרעתי מבפנים כשהבנתי שזה לא הצליח. הדמעות לא הפסיקו לרדת....
כשהמחזור הגיע הוא היה אכזרי ובלתי צפוי: הוא התחיל בדקירות חדות ובלתי נסבלות שהביאו אותי לידי דמעות. התקפלתי בלי יכולת לזוז עד שזה חלף. אחרי כמה דקות זה חזר וחלף. כך במשך שש שעות ארוכות. אחרי חצי שעה לקחתי כדור אחד שלא השפיע. אחרי שעתיים עוד אחד, שלא השפיע. רק בתום שש שעות וכדור נוסף הצלחתי לנשום כמו שצריך ולעצור את דמעות הכאב. עוצמת הכאב הייתה ניתנת להכלה ואפילו הצלחתי לישון. עוד יומיים כאלו עברו והסבב נותר מאחוריי.
ביני וביני העדפתי כבר תשובה שלילית מיידית על החוויה הזו - אבל נאלצתי לראות גם את החיוב: הגוף יודע להיקלט להריון; עדיין שמרתי על אחוז הפריות נאה; הבטן הנפוחה תרד ואחזור לבגדים הרגילים שלי.
כך הסתיים סבב ההפריה השני שלי.
אולי אכתוב עוד חוויות בהמשך.
בינתיים סופש נעים לכולם
אחת שעוד חולמת. ומשתדלת להמשיך לחלום בעיניים פקוחות....