כך התחילה הדרך המשותפת של גוזל ושלי.
עשיתי נסיעה ארוכה כדי להגיע אליו. הוא היה במשפחת קלט חירום, משפחה אומנת זמנית שאמורה לתת בית חם בשעת חירום. זה מה שקרה לגוזל. בלי הכנה, פתאום, קרה משהו במשפחתו, והוא הוצא מהם.
מה מרגיש ילד שפתאום מוציאים אותו מהמשפחה שלו, ככה פתאום ובלי שום הבנה למה, ומתי יראה אותם שוב...?
מה הוא היה צריך לעשות כדי לשרוד במצב כזה, איזה הגנות בנה לעצמו?
כל גוזל הוא שונה, אבל הגוזל שלי פיתח לעצמו ניתוקים. בשנה הראשונה לשהותו אצלי, היה לפתע פתאום, באמצע פעולה כלשהי, מתנתק. הוא שם, יושב או עומד, מביט באיזו נקודה לא ברורה באוויר, ולא מגיב. "גוזל? גוזל?" לא עוזר לקרוא לו, הוא לא איתי. הוא לא כאן.
מה עובר בראש שלו כשהוא מתנתק? איפה הוא נמצא ברגעים הללו? למזלי עם הזמן התופעה הזו הלכה ונעלמה, אז הצורך לענות לשאלה הזו התפוגג. אבל דברים רבים אחרים נשארו, קשיים כאלה ואחרים שנראים לסביבה בעייתיים, אבל לי נראה שהם שם כדי לשמור על הנפש שלו.
הגוזל היה צריך להסתגל לאבא ואמא אומנים זמניים, שטיפלו בו זמן-מה, באהבה רבה, ועם הזמן הוא ראה בהם אמא ואבא. הוא לא הבין, למרות שהסבירו לו, שהוא עומד להיפרד גם מהם.
הגוזל התגעגע אליהם ובכה על הפרידה מהם במשך שעות ארוכות בחודשים הראשונים לשהותו אצלי. גוזל היה בטוח שהוא מגיע להתארח אצלי, ואח"כ חוזר אליהם. הסבירו לו הכל, אי אפשר להגיד שלא הכינו אותו למעבר, אבל הוא ילד. וילדים לא באמת יכולים להתכונן לדבר כזה.
הפגישה הראשונה שלי איתו היתה מטלטלת. הם ישבו כמה ילדים סביב שולחן קטן ואכלו עוגיות. "אני גוזל!" הוא אמר, מיד כשראה אותי.
"היי גוזל," אמרתי, "אני קטנצ'יקית".
"בואי" הוא אמר וישר לקח אותי לשחק בחדר שלו. ניסיתי לבחור משחק ולשחק איתו כדי ללמוד להכיר אותו, אבל עד מהרה הבנתי שזה לא אפשרי. גוזל רץ ממקום למקום כשהוא צוחק וצועק, קפץ על המיטות, תיכף נראה היה שהוא יטפס על הקירות, מתרוצץ, מתנגש, מפיל כל מה שסביבו בשמחה רבה ומשאיר אותי חסרת מילים.
ידעתי את מי אפגוש, ידעתי שזו ההתנהגות שלו, הסבירו לי וסיפרו לי, ועדיין לראות פנים מול פנים את הסערה הנפשית שבה היה, השאיר אותי חסרת מילים.
בהתחלה היינו קצת בתוך הבית, אח"כ יצאנו החוצה וטיילנו. הגענו לגן משחקים. גוזל כל הדרך ניסה לברוח מהיד שלי, לרוץ לכביש, לעלות על סלעים וחומות כשהוא כמעט נופל, וכשהגענו לגן המשחקים הוא עלה בצורה מאוד מסוכנת על אחד המתקנים ולפני שבכלל הספקתי להגיד לו "לא!" עמד לקפוץ למטה (גובה של כמעט שני מטרים).
אני לא יודעת איך הצלחתי למנוע אסון ביום ההוא. איכשהו הצלחתי לעצור אותו מלקפוץ, לא זוכרת כבר מה אמרתי או עשיתי, כי אני זוכרת שהוא בכלל לא הקשיב לי, אבל איכשהו זה הצליח. לרגע קט... עד הסיכון הבא שלו. והוא עבר מסיכון אחד לסיכון שני בהרף עין. זוכרים את הסרט המצויר הזה על השד הטזמאני? ככה! היתה פגישה קצרה של כ40 דקות, ובפגישה הזו היו כל כך הרבה אסונות פוטנציאליים, שחזרתי אח"כ הביתה מתנשמת ובאפיסת כוחות מוחלטת.
זו היתה הפגישה הראשונה. בהמשך השבועיים הקרובים אמורה היתה להיות פגישה שניה, ושלישית, עד שנתרגל זה לזו ואז יעבור אליי. ואני כבר רציתי שיעבור, ועכשיו.
אחרי הפגישה הראשונה, אמרו לי העו"סים שאני צריכה "להחליט". הם השאירו לי קצת זמן להשתהות ולחשוב על הכל. האם הילד שפגשתי הוא הילד המתאים לי? האם אני יכולה להתמודד עם כל מה שהוא מביא איתו, וגם לעזור לו? ובעיקר, לאהוב אותו כמו שהוא? תחשבי, הם אמרו לי. קחי לך את הזמן.
בפגישה הראשונה הבנתי בדיוק כמה יהיה לי קשה. אם לפני זה התמימות הובילה את הדרך בה הלכתי, אז בפגישה הראשונה מהר מאוד אבדה כל התמימות והתחלפה בדאגה וברצינות. הבנתי פתאום עם מה אני הולכת להתמודד. הבנתי שימיי לא יהיו ימים ולילותיי לא יהיו לילות. שאצטרך לאהוב ולכוון, אבל גם לרוץ אחריו ולהגן עליו מפני סכנות, לגונן עליו בגופי, לפתח עור של פיל, לצעוק לפעמים יחד איתו, להשתגע, להתמכר לקפאין כדי לעבור עוד יום, להתחיל להוריד עומסים בעבודה ולוותר לתקופה בלתי ידועה לחלוטין על החיים האישיים.
ולמרות זאת, מה זה השטויות האלה? חשבתי לעצמי בדרך הביתה, ידיי רועדות על ההגה. לחשוב על מה?
אולי הוא ידע מה הוא עושה, ואולי לא היה לו שמץ של מושג, אבל ברגע שאמר "אני גוזל!" נשביתי בקסמו לעד.