אם היו שואלים אותי איזו מדינה הייתי רוצה לראות כאן, הייתי עונה יהודית ודמוקרטית, ובמידה שווה.
יהודית - ללא כל כפייה, אלא על פי הרוב שחי בה, ואפילו על פי הרוב שחי בכל עיר ושכונה. בלי חוק האוסר על נסיעה ביום כיפור ובלי חוק שאוסר על פתיחת בתי קפה בתשעה באב. כל מקום יקבע את ״יהדותו״ כפי שהוא מוצא לנכון.
דמוקרטית - שמקיימת שוויון זכויות מלא, חברתי ומדיני, לכל אזרחיה, גם אם אלה לא מילאו את חובותיהם כלפיה וכל עוד הם נאמנים לחוקיה.
אבל אם מיליון השהידים העולים לירושלים מכריחים אותי לבחור, אעדיף מדינה יהודית על פני מדינה דמוקרטית. ראשית, כי פירושה של העדפת מדינה דמוקרטית עשויה להיות מותי בייסורים בכיכר העיר בעוד שהעדפת המדינה היהודית פירושה לכל היותר (הגם שאינני מזלזל בכך) פגיעה בתחושת הזהות והשייכות של אזרחים במדינה. וגם משום שאין ליהודים מקום אחר להגדרה עצמית ולאחר שסבלו כל כך הרבה לאורך כל כך הרבה דורות אני חושב שהיהודים ראויים למקום כזה. וגם מפני שיהדות המדינה זועקת מהמוני אתרים בארץ הזו ובפרט מהכותל המערבי האהוב.
אני חושב שחוק הלאום חסר. שיש להוסיף ולהזכיר בו את שוויון הזכויות האזרחי. אבל אל תאלצו אותי לבחור, כי אם איאלץ, אעדיף חוק לאום חסר על פני חוק לאום ערבי תחתיו.