השיר כבר התפרסם, אך מצאתי שיש מה
לשפץ והרבה. מקווה שתהנו מהשיר
המחודש.
פני הים רועדים בזעף
גלים מרימים את קצפם
זורקים למרחק את לובן הזעם
הרך הקשה הקפוא
ובאופל הים
בעומק הקר
צלליות שוחות זו מול זו
סירנות רועות בדשא המים
מתלטפות ומלטפות
ומולן צללית
מתערבלת בעומק הים
מסביבה דמויות לאין סוף
פוסקות שפתיים
ושיניהן חדות כתער
הצללית ניגררת בזרם עכור
ועולה אל פני הים
אבודה עירומה
ומולה הרוח מעיפה נתזים
קפואה צורבת מכה בפנים
למעלה ענן מביט
שואל או אומר את דברו
הצללית מרימה את עיניה
מקשיבה לשיחו
מייחלת לאור שיכחה
אולם חשה בקור
מבטה חסר הבעה
אך פניה בוכות
ומיד מנשב רוח חם
אדמה מופיעה אדומה היא כדם
ירוקה כצמחים כחולה כשמים
צהובה כשמש תמיד לעולם
מחנק מטפס בגרון הצרוב
ומייד האיש מתיישב
מביט סביבו
איש מותש צילו של אדם
ההולך לעצים הירוקים
השותה מנחל זך
הקפוא צלול לעולם
איש רוגע שוקט
נח כי החום אכזר
אך מייד מתחיל הוא ללכת
וגרונו ניחר
מחנק מכה בחוזקה
האיש שח ומייד מזדקף
מתחיל להביט ורואה
הינה בתים כאן עומדים
ובבית אחד בו אור בחלון
ובו דמות אישה מהלכת
האיש מביט ועיניו בורקות
נכנס אל הבית נשכב בסלון
וחולפים הימים חולפות השנים
האישה את האיש מחבקת
כשענן חולף מעליה
כאשר עולה השלכת
אחר כך בוכה וצוחקת
ומכה את האיש השוכב בסלון
סבה אחור ובעיניה דמעות
אך הזמן עובר
האישה מזדקנת
עיניה היפות עייפות משנים
ליבה אל האיש המוכה
השוכב בסלון מול האח
אליו האישה פוסעת מותשת
כי הוא זה הכל והכל סביבותיו
והאיש הישן רואה את הכול
אך דבר לא יכול לעשות
כי ידיו אסורות וקשורות אל גופו
ועינו מצולקת קשות
כך חולפות השנים וחולף הזמן
האישה עוד מזדקנת
והאיש
האדם
מביט ארוכות
בליבו הרוח נושבת
קוראת לו ללכת
אל הים הרחוק הגדול
אליו פונה האדם
כה נחוש
אך מבט לו עייף
מבטו רעב
יגע מתחיל הוא ללכת
על פניו חולפים בתים ואור
בני אדם כחלום
והינה בית ירוק ויפה
אישה שם עומדת
ילדים סביבה
צהלה ושימחה
האדם לבית נכנס
בליבו אש יוקדת
ילדים מסביבו מחבקים
את גופו העייף הצנוף
ומלטף הוא ראשיהם
ובוחן את פני ילדיו
חיוכם מלטף חיוכם משכר
חיוכם מרמז על שלכת
על רוח של סתיו וחורף קר
אך כעת עוד אביב בפלך
ורוקד האדם ורוקדים ילדיו
האישה מסביבם מתהלכת
צוחקת מחייכת
אך הינה האביב כבר חלף
והקיץ נגמר הגיעה שלכת
הבית ריק ורוחות בו נושבות
האדם מביט באישה היפה
מחבק מנשק את אורה
וגלי רחמים אופפים את גופו
האישה בו בחום מסתכלת
אך הינה גל ענק מתנפץ
והאיש בו נסחף מתרחק עד אין קץ
ובמי הגל הקפואים השקטים
נסחפת הדמות אל החוף הכחול
והינה עוד רגע
מי האוקיינוס אותו מכסים
מלטפים כמו אתמול
הצללית לאיטה נסחפת
אל עומק הים הכחול הגדול
האפל
ובחוף כבר שלכת