חלמתי שאני שוכב לצד אחת מהברכות העליונות בנחל ערוגות.
יש מאות שכיות חמדה בארץ הזו, אבל כשאני בעין גדי יש לי תחושה מיסטית של בית.
אז שכבתי שם בחלום על סלע מדברי רחב,
וראשי היה מונח על ירך חשופה שנעלמה לתוך מכנסי חאקי קצרים.
לא יודע מי זו היתה.
הרהרתי בזה בחלום - שאני לא יודע מי זו.
זה הטריד אותי.
תהיתי אם אני מכיר אותה בכלל ועד כמה, אבל היה לי כל כך נעים שפחדתי לבדוק ולהרוס את הרגע.
אמרתי לעצמי שאם אבדוק, ייתכן שאחר כך אולי לא אצליח לשחזר את התנוחה, אולי היא בכלל תלך, אז הרפיתי.
התמכרתי לתחושת הציפורניים שלה בוחשות לי בשיער.
הזיכרון האחרון שיש לי מהחלום הוא שחשבתי שככה, שאיך שאני איתה, לא אכפת לי למות.
ועם המחשבה הזו קמתי.
אבל למה למות, למה? שהרי דווקא חוויה כזו צריכה לתת טעם לחיים.
זה גרם לי לחשוב על סיסרא "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע, נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם, נָפַל שָׁדוּד".
אני קורא לה יעל, לאשה הזו שלא ראיתי את פניה.
יעל בגלל ספר שופטים וגם בגלל עין גדי.
והיא מצטרפת לפנתיאון הנשים שמטרידות אותי אחת לכמה לילות.
חוץ מהן, הכל בסדר. לא צריך כלום מאף אחד. אני קצת משק אוטרקי.
וגם לא חשוך אצלי כבר. כאילו שבקיץ הזה משהו בי לא יכול היה לשאת את החושך הסמיך שהיה ונדלקה תאורת חירום.
זו תאורה אחרת. שונה, אבל מאפשרת תפקוד, היא כנראה קשורה במנגנון הישרדותי כלשהו, כי הגעתי נמוך בשנה הזו ולא יכולתי כלום. היו רגעים שרק אלוהים יודע כמה נמוך הגעתי.
ופתאום מגיע החלום הזה שהוא גם חלום על בית בעצם, ומגיעה היעל הזו והציפורניים שלה שמזכירות לי שיש חיים, שיש דרך ראשית שפרשתי ממנה,
שקפצתי ממנה היום, חלפו שנתיים והנה נשארתי מאחור.
אז כמו כלב שמתנער מטיפות שדבקו בו, אני כותב את זה פה,
ומקווה שמחר יחזור להיות בסדר.