העולם חסר קסם, וחבל.
שום שרביט לא מתנופף, אף לחש לא נלחש והניצוצות היחידים שנראים הם של מכונת הריתוך שבה משתמשים באתרי הבנייה הרבים הפזורים בעיר.
אם היה בעולם קסם, הוא היה עולם מעניין ומסעיר יותר. שום יום לא היה דומה למשנהו.
אם ניתן היה לעקם ברקים, להאט חפצים במעופם, לקרוא לדרקונים ולהגמיש את כל עקרונות הפיזיקה והביולוגיה הרי שהיה ניתן לחלום.
אתמול נסעתי לכותל, מקדים במעט את חג הסוכות. כרגיל אני מתכנן מראש מה לומר ובאיזה סדר שהרי התפילה שלי שונה בכל פעם והיא לא קריאה עבשה מאותו המחזור, אך במקום הזה בשעת שנפתחות השפתיים נאמרים תמיד דברים לא מתוכננים וכך מצאתי את עצמי פותח את התפילה בבקשה לתקווה. כן, לרגל השנה החדשה, ולרגל הבשורות שהיא צפויה להביא עימה, לטוב ולרע, ולמרות המצב הבריאותי הבעייתי כהרגלו, דווקא בקשה לתקווה.
כי אם התקופה הזאת בשנה נותנת כוח ואמונה שניתן לשנות, שניתן לחיות גם בעולם בלי קסם, הרי שקודם כל דרושה לי התקווה האבודה. ואולי אם תבוא תקווה יבוא כל היתר אחריה.