דרך תיאורי ריצתו של הסופר לאורך השנים, הוא חושף בספר צדדים באישיותו, שבאים לידי ביטוי בספריו השונים.
אין פה עלילה, אלא כמו שנאמר בכותרת, זהו סוג של ממואר, כאשר הריצה, ההכנות, וכל מה שכרוך סביב ספורט
זה מתועדים בדייקנות.
בספר זה, להפתעתי, מצאתי הרבה נקודות דמיון בין מורקמי אליי... כך למשל, הוא כותב שהוא חייב לעשות ספורט
כדי לא להשמין, כי זו נטיית גופו, וכך גם אני... אני אוהבת לאכול ו"מקזזת" עם הספורט, אחרת אגיע למימדים...
הוא אוהב לישון שנת צהריים, הרגל שאצלי קיים מאז ומתמיד, ואני מבינה על מה הוא מדבר.
גם אהבתו הרבה למוזיקה, והאזנה לה ברצינות גם כשרץ, מזכיר לי את עצמי. אני אוהבת ממש מוזיקה!! אני לא יכולה
להיות במטבח בלי שמוזיקה תלווה את פעולות הבישול והכלים..... אני מתרגשת ממוזיקה וזה שהוא אוהב רוק
(וגם מוזיקה קלאסית וג'אז, כאשר הוא אספן תקליטים מושבע), זו שוב נקודת השקה אליי.... את התקליטים אני כבר
לא שומעת אבל לא זרקתי ולו תקליט אחד....
באישיותו מורקמי מופנם ופחות תקשורתי, כך הוא מעיד על עצמו (וזה משתקף בסיפוריו ובא לידי ביטוי דרך גיבוריו)
ובשנות החמישים לחייו הוא מעדיף ללכת לישון מוקדם מאשר להתרועע בחוץ עם חבר'ה. דמותו של הגיבור מ"מרדף
הכבשה" ששומע ג'אז, אוהב תקליטים וקורא ספרים משקפת את מורקמי במציאות...
יותר מכל, הספר נתן לי מוטיבציה, בדיוק עכשיו כשאני לא כל כך מקפידה, לצאת להליכה/ספורט. הוא ממש מדרבן
אדם לחלץ עצמותיו, לאחר שקוראים כיצד הוא לא מוותר לעצמו ויוצא גם כשלא תמיד מתחשק לו.... כח הרצון שלו
מעורר השראה והספר הזה הגיע אליי בדיוק בזמן.
"הסבל נתון לבחירתך, הכאב בלתי נמנע"
יאללה.... יצאתי להליכה....
על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה, הרוקי מורקמי, מיפנית עינת קופר, הוצ' כתר, 2010, 185 עמ'