אני מאוד אוהבת לקרוא את הטור של סיוון רהב-מאיר שנקרא "פרשת השבוע" במוסף לשבת של ידיעות אחרונות. אף שאינני דתיה כלל אני מאוד מזדהה עם דבריה ומאוד מכבדת את כתיבתה.
השבוע, בעקבות תחילת שנת הלימודים החדשה, הביאה חלק מכתבה של אורי אליצור ז"ל מלפני עשור שבה הלין על הנטייה להקל על הילדים בכל דבר אפשרי ולדאוג שתמיד יהיה להם כיף, לרב על חשבון ההורים או המורים. הוא טען שהילדים צריכים להתמודד עם קשיים, כמו למשל להתחיל את השנה ביום לימודים מלא ולא בהסתגלות של שעתיים, שלוש בימים הראשונים, כי כך ילמדו להתמודד עם קשיים בחיים האמיתיים וגם לא יגרמו קשיים נוספים לאימהות שצריכות לתמרן בימים הקצרים הללו.
זה הזכיר לי מה שהרגשתי בשנים בהן הייתי מורה ומחנכת. מאז שהתקבלה ההשקפה שהילד הוא במרכז והכל סובב סביב הנאתו, חלה הדרדרות קשה ביחסי מורים-תלמידים. המעבר הדרסטי מהמצב (הקיצוני) שהיה בזמן היותי תלמידה למצב שהילד הוא במרכז והכל סביבו נועד להקל עליו ולשרת אותו, הפך את הקערה על פיה.
כשהייתי תלמידה קראנו למורה "מורתי" ולא חלמנו אפילו לקרוא לה בשמה. חדר המורים היה מקום מקודש ולא העזנו להתקרב אליו בהפסקות. האיום "אשלח אותך למנהל" היה מפחיד מאין כמוהו והזמנת הורים לשיחה עם המורה בעקבות התנהגות לא נאותה של התלמיד גררה תגובות חריפות ומפחידות בבית. ההורים תמיד תמכו במורים והצדיקו את מעשיהם.
בשנה הראשונה לעבודתי בהוראה הייתי ממלאת מקום. הייתי מקבלת טלפון בבוקר ממזכירת בית הספר ומתבקשת להגיע להחליף מורה חולה. בשבועות הראשונים קבלתי טלפון ממזכירת בית הספר שבו למדתי שמונה שנים והתייצבתי עם הרבה פרפרים בבטן. בהפסקה הגדולה פסעתי בחרדת קודש ממש אל חדר המורים אשר בתחושתי היה עדיין מחוץ לתחום עבורי.
נכנסתי וראיתי בפינת התה את המורות הוותיקות שחלקן לימדו אותי. הסמקתי והייתי מאוד נבוכה. המחנכת שלי בכיתות א'-ג' פנתה אלי בחיוך ובסבר פנים יפות , ברכה אותי ושאלה אם אני רוצה תה ! שנים רבות עברו מאז ועדיין אני מחסירה פעימה כשאני כותבת עכשיו דברים אלה.
ישבתי בחברת המורות הוותיקות, שתיתי את התה בלגימות קטנות בלוויית ביסקויט פשוט, עניתי לשאלותיהן והרגשתי שהתקבלתי לחברת המבוגרים.