לפני כמה שבועות האזנתי לפרק ההסכת של "הארץ" מיום 19.01.20, בהגשת ליאור קודנר. העיתונאי אלוף בן הציג בפרק מחקר שערך על דפוסי ההצבעה של אזרחי ישראל בשתי מערכות הבחירות של 2019. בפרק השתתפו גם העיתונאית מרב ארלוזורוב, הסוקר אבי דגני, ופרופ' מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית. המחקר לקח את התוצאות הרשמיות, בחלוקה לפי קלפיות, והצליב אותן עם חלוקת היישובים לעשרה אשכולות לפי חתך סוציו-אקונומי, חלוקה שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומקובלת על כל חלקי הקשת הפוליטית. והנה מה שמצא: באשכול העשירי, התשיעי והשמיני – היישובים המבוססים עד מבוססים מאד - רוב מוחץ למפלגת כחול-לבן. באשכול השביעי – אליו מסווגות בין היתר חיפה, ראשון לציון ורחובות – שיוויון בין שתי המפלגות הגדולות. באשכול הששי והחמישי – אליו מסווגות בין היתר בת ים, עפולה, אשדוד ואשקלון – רוב מוחץ למפלגת הליכוד. ואילו באשכול השלישי, השני והראשון – היישובים העניים ביותר – רוב למפלגות החרדיות ולרשימה המשותפת. אפילו בירושלים, שמסווגת לאשכול השני, מספר המצביעים למפלגת יהדות התורה היה גבוה ממספר המצביעים למפלגת הליכוד. אני משתמש בצירוף "רוב מוחץ" כדי לומר שהאחוזים קרובים מאד למאה אחוז, בפרק הובאו המספרים בפירוט. כמו כן הוזכרו יוצאי דופן, כגון קיבוצים עניים, ששייכים לאשכול הרביעי או השלישי, ובכל זאת הצביעו בעיקר למפלגת כחול-לבן ולמפלגות הלוויין שלה. ברם, יוצאי הדופן האלה מבטאים מספרים זניחים של מצביעים. מסקנת עורך המחקר, המצוטטת בתיאור הפרק: "תיקי נתניהו, הכיבוש וההדתה הן רק מסכות. השאלה למי אתם מצביעים מוכרעת במקום אחר לגמרי – מקום המגורים". מסקנה מטרידה.
על כך נשאלו האורחים, איך זה שדווקא באשכול הששי והחמישי מצביעים באדיקות למפלגה, שחורתת על דגלה קפיטליזם בלתי מרוסן וממשלה בלתי מתערבת? מדוע אינם מצביעים למפלגות שמדברות על מדינת רווחה ועל התערבות הממשלה במשק לצורך הקטנת הפערים הכלכליים? כל התיאוריות הכלכליות מבוססות על העיקרון לפיו אנשים פועלים בהתאם לאינטרס הכלכלי שלהם, האם כולן טועות? ובכן, אמר אחד המשתתפים, הליכוד אמנם מדבר על קפיטליזם בלתי מרוסן, אבל לא ממש נוקט אותו, כמו שהוא מוקיע את הסכמי אוסלו אבל ממשיך לקיים חלקים נכבדים מהם. המשק הישראלי עדיין ריכוזי, עדיין מתאפיין בחלוקות ובהקצבות, כפי שהיה בימי מפא"י. נכון, שהליכוד נתן למזרחיים אפשרות למוביליות כלכלית, שלא הייתה להם בימי המשק ההסתדרותי של מפא"י. אבל קפיטליזם בלתי מרוסן אין כאן, רק דיבורים על זה.
ואילו משתתף שני אמר, שיש קשר בין מצב כלכלי לבין דפוסי הצבעה, אבל הקשר הוא אחר: ככל שעולים במדרג הכלכלי, כך עולים ברמת ההשכלה. ככל שעולים ברמת ההשכלה, כך מחשיבים יותר את ערך השיוויון בפני החוק, ורוצים יותר חופש מדת. ולכן, מצביעים יותר לכחול-לבן. אני שומע וחושב לעצמי, גם לערכים הללו יש משמעות כלכלית. הם אינם מיתרגמים ישירות לשורת הנטו, אבל הם משפיעים מאד על הסביבה העסקית. יותר נח לעשות עסקים גלובליים במדינה שיש בה לפחות מראית עין של שיוויון וחופש מדת. ומי מרוויח יותר מעסקים גלובליים? נכון, מצביעי מצביעי אשכולות עשר עד שמונה.
אמר משתתף שלישי, אתם נותנים יותר מדי משמעות למדיניות כלכלית, כאשר מה שבאמת קובע הוא השפה שהליכוד מדבר בה אל תושבי היישובים באשכול הששי והחמישי. מצביעי האשכולות הללו מקווים לעלות, ופוחדים לרדת. הליכוד אומר להם, אני אדפוק למענכם את האליטות, את אלה מאשכולות עשר עד שמונה, אפיל אותם ואשים אתכם במקומם. בכך, הוא נותן להם תקווה. הליכוד אומר לאלה מהאשכול הששי והחמישי, אני אחזיק למענכם את הערבים בישראל מושפלים ומדוכאים, כך שכמה שלא תפלו, תמיד תהיו מעליהם. בכך, הוא מרגיע את הפחד שלהם ליפול עד הקרקעית, שלא יהיה מישהו מתחת להם. נכון, הליכוד אומר את זה כבר ארבעים שנה, הוא לא באמת הפיל את האליטות מבחינה כלכלית, ולא דפק את הערבים יותר ממה שמפא"י דפקה אותם, אבל לפחות הוא אמר שהוא רוצה. ועוד בעניין הערבים, התנועה הלאומית הפלסטינית שימרה אף היא את דפוסי ההצבעה בישראל. רבין וברק ניסו לסגור עסקה עם עראפאת על בסיס אינטרסים משותפים, וזה נגמר באוטובוסים מתפוצצים. העסקה שרבין סגר עם עראפאת הקפיצה את כלכלת ישראל מדרגה, מצביעי אשכולות עשר עד שמונה הרוויחו מזה, מצביעי אשכולות שש עד אחת לא הרוויחו. אז כן, הם מוכנים לשאת את הפקקים בכבישים, את התורים המתארכים לטיפול רפואי, את ההצפות בחורף, את השריפות בקיץ, ואת זה שראש הממשלה שלהם חי עם משפחתו כמו קיסר רומי. העיקר, שלא יחזרו האוטובוסים המתפוצצים.
לכן, הסכימו כולם, הצלחה בבחירות בסיבוב השלישי תהיה הצלחה טקטית ולא קונספטואלית. מי יצליח יותר לשכנע את תומכיו לבוא לקלפי להצביע, מי לא יעבור את אחוז החסימה. גם אירוע דרמטי, כגון פיגוע או מתקפת טילים, יכול לשנות במקצת את תמונת המנדטים. ואני חושב לעצמי, גם התבטאות נוסח דודו טופז או יועז הנדל יכולה לעשות את זה, אם תגיע בעיתוי המתאים. מה שברור לי הוא, שלא הבטחות למדיניות כלכלית חומלת יביאו את השינוי שאני כל כך מייחל לראות במדינה. ובכל זאת, אמשיך להצביע למפלגה שמבטיחה שינוי כזה. מה עוד נשאר לי לעשות. בבחירות לנשיאות ארה"ב 1992, מנהל הקמפיין של ביל קלינטון ג'יימס קארוויל פימפם את הסיסמא הקליטה: "זה הכלכלה, טמבל". בישראל, זה לא ממש הכלכלה, כבר מזמן לא. והטמבל, כנראה זה אני.
