יצאנו מהדירה, נפרדנו מחלק מהחברה שנסעו הביתה באוטובוס, ואנחנו – אח שלי יובל, אני ואבי נסענו לתחנה נהאה במסלול המתוכנן. אבל עוד הספקתי לצלם כמה תמונות מאוד ישראליות במורד רחוב כנרת התלול:
ירדנו ברחוב, חצינו את רחוב הפועל התלול גם הוא, ועצרנו להתרשמות מהשרידים של בריכת הפועל, הבריכה העירונית בה בילינו מאות שעות. שם שיחקנו 'כדרים באים', מלקטים קבוצת משחק אקראית מבין המבלים בבריכה, שם למדתי לעשות סלטה לפנים ולאחור למים, מאדני הקפיצה, שם צללתי לראשונה לאורך הבריכה כולה, ולעומק 3 מטר לקרקעית, שם התאמנו לצליחת הכינרת, שוחים 100 בריכות (אוף, משעמם נורא), שם עשיתי את קורס 'מציל חובב', ועל המרפסת שלמעלה התחממנו קצת בשמש מהמים הקפואים תמיד. ובכלל – הבריכה הזו היוותה מפלט להרבה שעות של פעילות בחופש הגדול כל שנה. ועכשיו היא עומדת בעזבונה, יבשה והרוסה, המפל הקפוא חרב, והכל ערימה של חורבות. לא ממש אפשר היה להציץ פנימה, אבל בכ"ז צילמתי קצת:
עברתי להתרשם מהמבנה הצמוד, או יותר נכון – ממה שנותר ממנו. פעם זה היה קולנוע תמר הנאה, בו ראיתי לא מעט סרטים, וצפיתי גם בכמה הופעות. מתישהו הוא נשרף, ומאז עומד הרוס. עצוב שכך. הנה, כך נראה:
עוד הצצה לנוף ילדותי המוכר – רחוב הפועל התלול, שתמיד היה אתגר רציני לטפס אותו עם אופני הבאואר הכבדים ללא הילוכים, צומת גאולה העמוסה תמיד, הכניסה לרחוב כינרת, שתמיד רמזה על בית הסבא והסבתא:
עשינו עוד סיבוב פרידה פשותף ברחוב ראשי, כשאני עוצר ומצלם את אחיו של הקקטוב הנורא, שביום שמכבי לקחה ב-77 את גביע אירופה, אני ואבא בילינו במיון, הי הכנסתי לו כאפה וכל היד התמלאה קוצים (ועד היום יש צלקת רגישה); הבית של שרית ברחוב רמב"ן, והמשכנו בחיבור החדש שאז לא היה לרחוב לאון בלום, נזכרים שפעם היו שם מדרגות אותם היינו עולים כל שישי לכיוון ביה"ס אורט, למשחק כדורגל במגרש:
יצאנו לרחוב לאון בלום, והמשכנו לתחנה הבאה בבוקר העמוס הזה שארגנתי לנו. אבל עליה כבר בנפרד.
שבוע של בשורות יותר טובות לכולנו, חברים
