נכתב בשביל השיעור הראשון בפרויקט "בית ספר לכתיבה" של קאלה לילי הנפלאה.
(החלק הנטוי הוא ההתחלה שנכתבה ע''י קאלה, לאחר מכן זה ההמשך שלי.)
תהנו.
~
היה זה בוקר שעמד להיות סגרירי. השמש עוד לא עלתה והכוכבים עדיין נצצו בשמיים. הירח המלא עדיין האיר את הכל באורו הקלוש והדממה כמו הקפיאה הכל. בין התלמידים הישנים, גמדוני הבית העמלים על ארוחת הבוקר, המורים שכבר התעוררו ואלה שעוד נחו, תלמיד אחד פסע בדממה במסדרונות הטירה העתיקה.
מלווה בגלימה חמה, בלייז זאביני עשה את דרכו אל מדשאות הוגוורטס הריקות. כשנתקל בפיבס בדרכו, לאף אחד מהם לא היה כוח לדבר מעייף יותר מלנעוץ מבט ולהמשיך בדרכיהם המנוגדות. תוך דקות ספורות הגיע למדשאות, אל העץ שאהב ליד האגם והתיישב מתחתיו אחרי שהטיל לחש דוחה מים על גלימתו.
מחשבות רבות חלפו בראשו אך אף לא אחת מהן נשארה דיי זמן כדי שיתמקד בה. השעה הייתה מוקדמת מדי ובלייז ייחל לכך שהיה מתעורר אחרי השמש, ולא לפניה. זו החלה להושיט קרניים עייפות מעבר לאופק כמו התמנון הענק שהניח לשתיים מזרועותיו לצוץ בעצלות על המים. לאט לאט, השמש החלה להראות נוכחות ביום הזה ובלייז החל גם הוא להתעורר אט אט.
צעדים הפריעו את שלוותו; קולות צעדים שלא פסקו. הדשא הלח לא השמיע קול חזק, אך בדממה שכזו כל קול נשמע חזק פי עשרה מכפי שבאמת היה. בלייז נאנח וסובב את פניו, מופתע לראות מולו את ג'יני וויזלי, מכל האנשים. שערה הכתום זהר באור הזריחה, חיוני ובוהק, כאילו לועג לפניה החיוורות ולעיגולים השחורים שנמתחו מתחת לעינייה החומות.
"בלייז." היא אמרה אחרי מספר דקות ארוכות שבהן עמדה מולו ואיש מהם לא אמר דבר. הוא המהם בתגובה, עייף מכדי לדבר או להעיר הערה נבזית על משפחתה או מצבם הכלכלי. הוא מעולם לא היה טוב במיוחד עם מילים. בפינה קטנה במוחו הוא תהה מדוע קראה לו בשמו הפרטי - אם קראה לו בכלל, היה זה 'זאביני' או 'אוכל מוות מסריח' - אבל שוב, העייפות מחקה ממנו כל שמץ סקרנות בנוגע אליה ולנסיבות שהביאו אותה לעמוד מולו, גבה שפוף ופניה חרושות קמטי דאגה.
"בלייז, זה חשוב." קולה העיד על דחיפות, והוא מצמץ. מה יכול להיות כה חשוב שיביא אותה להישמע כל כך נואשת?
"שבי," הוא אמר בקול הבוקר הצרוד שלו. היא נענתה והתיישבה מולו, נושכת את שפתה התחתונה.
"אתה זוכר," היא פתחה לבסוף, קולה רועד, "את המסיבה לפני כמה ימים, אחרי שניצחתם את גריפינדור?"
בלייז חייך קלות. "אני זוכר הרבה וויסקי אש," הוא הודה. "היית שם, לא?" היא הנהנה. "אני זוכר שתהיתי למה, אבל לא יצא לי לשאול."
"כן, טוב, די שמחתי לראות את פוטר מובס אחרי שהוא זרק אותי בשנה שעברה." היא אמרה בקרירות מזויפת, ולאחר מכן השפילה את מבטה לעבר אצבעותייה שעקרו גבעולי עשב וקרעו אותם לחתיכות קטנות, מסתכלת בהן כאילו לא היו כפופות לפקודתה ומעשיהן הפתיעו אותה. היא לקחה נשימה עמוקה. "כמה בדיוק אתה זוכר מאותו הלילה?"
הוא קימט את מצחו, מנסה להתמקד בחלקים שהכילו אותה - הוא שיער שלכך היא כיוונה - ולצרף את פיסות הפאזל לתמונה שלמה. "התמזמזנו באיזו פינה."
"ארון מטאטאים," היא תיקנה בקול חלוש. "זה התחיל באיזו פינה." היא השתתקה. "אתה זוכר משהו אחרי זה?"
"טוב..." הוא אמר במבוכה לא אופיינית. "לא. מצטער, בקבוק שלם של וויסקי אש עושה את זה לאנשים."
וויזלי לקחה עוד נשימה, ארוכה ורועדת. "התעוררתי במיטה שלך, בלייז."
הוא בהה בה, מנסה להבין מה הייתה התגובה המצופה ממנו. כדאי שיתנצל?
"היית שיכורה," הוא אמר לאט, ומיד ידע שזו הייתה טעות. שפתיה רעדו ועינייה התמלאו דמעות. "היי, וויזלי - "
"אני יודעת," היא אמרה בקול שלא עלה על לחישה. "הייתי שיכורה, וגם אתה, וכעסתי ורציתי את זה. אני לא מאשימה אותך." היא מצמצה במהירות בניסיון לסלק את הרטיבות מעינייה (הן נטו יותר לכיוון דבש, ציין בלייז בינו לבין עצמו). "אבל, טוב. אני מניחה שלא יכולתי לצפות ליותר מזה ממאלפוי, נכון?" היא מלמלה לעצמה בכעס.
"מה?" הוא אמר אחרי רגע ארוך של בלבול. "שם המשפחה שלי הוא זאביני, בפעם האחרונה שבדקתי."
"מאלפוי ראה אותנו בבוקר. הוא..." קולה נשבר באופן מעורר רחמים, שסדק איכשהו את מעטה האדישות שסיגל לעצמו. הוא הביט בפניה המושפלות ובכתפייה השמוטות, רגש חסר שם מפעפע בתוכו, אבל לא אמר דבר.
"הוא החליט שיהיה ממש משעשע לספר לכולם שגם הוא נהנה מחברתי באותו הערב," היא סיימה בטון ציני ויבש שהזכיר לבלייז יותר מדי את קולו שלו. "אז כרגע אני נחשבת הזונה של בית סלית'רין. אני מניחה שזה היה פחות נורא אם הייתי ברייבנקלו, אבל ברור שגאוות הבית של גריפינדור חשובה יותר מהוויזלית הקטנה." היא צחקה צחוק נטול הומור. "אז הנה אני, 'הזונה של בית סלית'רין' שמנודה מהבית שלה והוריה כנראה ינשלו אותה ברגע שאחיה הגדול יכתוב להם. יש סיכוי שאקבל צרחן עוד היום! מי צריך משחקי קווידיץ' כשההשפלה של ג'יני וויזלי היא הבידור היומי?" היא סיימה בקול שהתקרב לצעקה. לפתע היא נדמתה לקלוט כמה אמרה, והיא קמה ממקומה. "לא הייתי צריכה - "
"וויזלי, חכי." הוא קם בנוקשות קלה שנבעה מצינת הבוקר ומהזמן שבילה ללא תנועה. "דראקו אידיוט," הוא אמר בסופו של דבר, אחרי שנאבק בינו לבין עצמו מה להגיד. היא היישירה אליו את מבטה. "אני אדבר איתו, אגיד לו להפסיק."
היא פלטה צחוק מריר. "כאילו שהוא יקשיב," היא נאנחה בכעס. "הנזק כבר נעשה." היא עצמה את עינייה ומשכה באפה. "יש מלחמה באופק," היא אמרה בקול קטן. "אנחנו אמורים להיות מאוחדים, לא? הגריפינדורים האמיצים והטיפשים מול הלורד האפל והתומכים הסלית'רנים שלו? מילה אחת מפרצוף-נמייה והכל מתפרק." היא פקחה את עינייה והביטה בו.
"למה זה צריך להיות ככה?" היא לחשה בעייפות, ונראתה לו פתאום קטנה ושבירה מאוד, עיניים גדולות ועצובות מדי בפנים חיוורות מדי עם יותר מדי נמשים. כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים. "אני לא רוצה יותר לבחור צדדים. אני לא רוצה להילחם." הוא שמע את הדמעות חוזרות לקולה. "אני אלחם, בבוא העת. אבל הלוואי..." קולה דעך כשהתקרב אליה והצמיד את שפתיו לשלה, בנשיקה כה שונה מאלו שאליהן היה רגיל; איטית, רכה, מתמשכת, והוא מצא את עצמו מתמסר אל הרגע, מתעלם מהאנחות החלושות, מדמעות שלא היו שלו שנספגו בעורו ומזרועות קטנות ומכוסות נמשים שנכרכו סביב גבו הרחב, אצבעות דקות שנשזרו בשיערו.
כשלבסוף התנתק ממנה הוא רק הסתכל לה בעיניים, כי הוא מעולם לא היה טוב במיוחד עם מילים. הוא קיווה שהמבט יעביר את מה שקולו לא יכל; שגם הוא עייף מלהילחם, שגם הוא רצה לברוח מכל זה. שהוא היה שם בשבילה, אם רק תרצה.
היא קברה את פניה בצווארו לעוד רגע, ולאחר מכן הסתובבה והחלה להתרחק לעבר הטירה, שנצבעה כעת בקרניים עמומות של אור שסימנו את תחילתו של יום חדש. הוא צפה בה הולכת בזמן שציוצי הציפורים מילאו את הדממה שהותירה אחריה.
אחרי הכל, גם היא לא הייתה טובה במיוחד עם מילים.