אם תשאלו את עצמכם מהו הדבר הכי מאתגר, הכי מסקרן, הכי מזמין, הכי מפחיד בעולם, אני בטוחה שכולנו נגיע אל אותה מסקנה- דלת נעולה.
סבתי(השנייה) גרה עם סבי בבית ישן ליד מסילת הרכבת. זה לכשעצמו עשוי לשמש פתיחה מצויינת לכל סיפור- שכונה מרוחקת, חצי מסחרית שהופכת לאזור רפאים בסופי-שבוע, בהם נהגנו לרוב לבקר. לא זוכרת נפש חיה בסביבה או שזהו עוד תוצר של דמיון מפותח שעטף אותי כבר אז. רק סבא-סבתא וחתולם המרושע, בבניין ישן. בחזיתו עמדה המספרה של סבא, ויטרינות, מראות, כסאות מסתובבים, וניחוח קל של מי קולון ובריליאנטין. דלת הובילה אל סלון הבית, ושם שלוש דלתות נוספות- אחת למטבח, אחת לחדר השינה ואחת- לחצר הבית. החתול המרושע היה מתעורר לחיים כשמישהו חצה את הסף הזה, מתחכך ברגלה של סבתי אך מנסה לשרוט אותנו מאחורי גבה בכל הזדמנות, מקשת את גבו וחושף ציפורניים באיום.
בחצר הקטנה היה גרם מדרגות שהוביל לקומה ניפרדת ובה חדר אחד בלבד. מאז ומעולם אסרו עלינו לעלות לשם. אתם מתארים לעצמכם שזה לא מנע מאחי וממני להציץ לכיוון בסקרנות הולכת וגוברת בכל הזדמנות ומהחתול ללכת אחרינו ולשרוט את רגלינו בהתאמה. אני לא יודעת של מי היה הרעיון אבל מישהו טרח לספר לנו על כחול הזקן, שלפי הסיפורים בשכונה מתגורר בדיוק שם, בחדרון הזה. להשאר לישון אצלם היה כמו להכנס למימד מקביל, מפחיד ומסויט אך בו בזמן מסקרן ומרגש. באחד הבקרים ניצלנו את ההזדמנות וחמקנו, מעודדים זה את זו בדחיפות וטיפסנו במדרגות. לקח לנו לפחות ארבעה נסיונות, שבהם כל פעם אחד מאתנו נשבר ופרץ בריצה מטורפת לכיוון השני, תוך דפיקות לב מואצות וידיעה וודאית שאנחנו אבודים- בכל מצב ניענש קשות. בפעם החמישית, אחרי שקבענו חמש פעמים שזו הפעם האחרונה, ריח קל של שתן כבר עולה בינינו, טיפסנו יחד, יד ביד, מעודדים זה את זו אך גם מונעים אחד מהשנייה לסגת, יודעים שסבתי עשויה להתחיל לחפש אותנו בכל רגע, רעש צעדיה נשמע ברקע, חסרי נשימה ובעיניים קרועות מאימה- נגענו בדלת. הדלת היתה נעולה. בהחלטה מיידית ומשותפת עשינו אחורה פנה וטסנו את כל הדרך חזרה, מועדים ונתמכים זו בזה, מעודדים אחד את השנייה בקול רם, מה שמשך בבת אחת את סבתי, החתול וסבי שלא הבינו מה נכנס בנו.
יותר לא ניסינו. לא ראינו טעם לסכן את הנצחון ההוא, הראשוני. כעבור כשנתיים נפטר סבי, ואז, בגיל המופלג 5 זכיתי להכנס לחדר, בזמן שסבתי אספה את חייה מהבית הישן והתכוננה לעבור לדירה חדשה בסמוך אלינו. פתאם לא פחד וחרדה, לא התרגשות ולא סקרנות, סתם חדר ובו מיטה ישנה וארון ובו אוסף תמונות של אבי ואחיו, כלי מיטה ומפות. מסתבר שבחדר התגורר אחיה, איש ערירי ותמהוני ששמר על פרטיותו בקנאות ולא ממש אהב ילדים. או אנשים בכלל.
אבל קסמה של הדלת הנעולה לא פג עד היום.