מהבוקר אני שוב מלבבת לביבות. לאחרונה, אני מבשלת ירקות שורש למינהם, מוסיפה ביצים לעיתים גם גבינת"טוב טעם", לחם רטוב וסחוט,אולי פירורים? בצל קצוץ ,לפעמים מטוגן, מוסיפה פטרוזיליה,לפעמים כוסברה...בוחשת, מערבבת, בוללת, והנה כך נולדת לביבה. יש כתומות כצבע הבטטה וירוקות כברוקולי, צהבהבות - לבנבנות כתפ"א, וירוקות אחרות מעשבי תיבול, יש את הסגולות האקזוטיות מסלק,ועוד ידי נטויה. נראה לי שפתחתי במטבח מחלקת ניסויים וטעימות, בידיים רטובות בתנועות עגולות, וקצת צובטת בלחיים להשטיח גבשושיות.
חנוכה לא באופק, החורף עדיין לא כאן, אבל אני קוצצת וחותכת, בוללת בלילות ומעסה עיסות ומכינה רטבי שמנת ויוגורט עם עירית קצוצה או בצל ירוק, לעיתים מתחשק לי דווקא שמיר. אבל היום, רק היום, נתפניתי לברר עם עצמי: למה? איך ולמה חדר לעולמי טרנד סוחף זה של ליבוב לביבות?בשל מה?
קצצתי, וריסקתי, בחשתי ותיבלתי והגעתי לכמה מחשבות: נראה לי...שאני מנסה "להדביק". לאחות, לחבר,לבחוש, ולמזג, לא לתת לפערים לחולל סדקים ולפעור בורות. ביצה בחושה כדבק, לחם רטוב כחיזוקית, מלח פלפל כקמצוץ של אמונה, משהו טוב חייב הרי לצאת מזה. רוצים לגוון עם רוטב סויה? זה אפשרי. מזרח ומערב משלימים זה את זה. כן, בנוסף לטעם הטעים והנימוח בפה,לריח המשכר, נוסף כאן טעם של חיזוק,של משהו שלם, עגול וטוב. סוג של אשלייה ותחושה, תוספת לאמונה, כי למרות שזהו זמן משברי, לא נתפרק ממנו אולי דוקא נתחזק.
עכשיו אני צריכה רק להחליט: בטיגון או באפייה? "לביבות לביבות, להיות או לא להיות..." גיליתי שהן מתכון הולם לשיפור מצב הרוח ומזג האויר, כי בלי שמעון, אם חלילה, כך או כך, והלוואי שלא, חיינו בכל זאת יראו קצת אחרת. מחפשת נואשות אחרי מקורות לאופטימיות זהירה.
