להיות חולה בסרטן נתפס כדבר נורא. אני עצמי מתקשה לעיתים לומר את המילה וממש מכריחה את עצמי. קצת מזכיר לי את הארי פוטר אומר וולדרמוט כשכולם אמרו: זה שאין לומר את שמו, או משהו כזה. אמא שלי, מדחיקה. כשאנחנו חוזרים מטיפול היא מתקשרת ושואלת אם אנחנו רוצים לבוא לאכול. הוא לא מסוגל, אני עונה לה. מה באמת? ואני משתדלת לא לא לכעוס עליה, להבין אותה ואת הקושי שלה. כשהיא באה פעם אחת לבין החולים, בזמן טיפול, הגיע העובד הסוציאלי שמטפל בנו. הצגתי אותו בפניה. למה צריך עובד סוציאלי, שאלה הפולניה.
ובאמת, יש עובד סוציאלי מקסים, וזה חשוב, כי הנער מתמודד עם דברים ואנחנו מתמודדים ואם לא היה אותו, אז היינו עם כל זה לבד ולא בטוח שהיינו פונים לעזרה פסיכולוגית מטעם עצמנו. השבוע הנער הלך לבית ספר ואחרי שעתיים התקשר שהוא רוצה הביתה. מישהו שאל אותו אם הוא עושה גבות ומישהו אחר אמר לו שהוא נראה חיוור ומישהי שלישית, היה נדמה לו שהיא צוחקת על המראה שלו. באמת, אם הייתי שמה פה תמונה שלו הייתם חושבים שאני עובדת עליכם, שהוא בריא וסתם אני מספרת סיפורים. יש לו שיער, אמנם הדלדל מעט אבל את זה רק אנחנו יודעים. וקודם היו לו גבות ממש עבות, לא דולצ'ין אלא פשוט מלאות ובלונדיניות. עכשיו הן טיפה מדוללות אבל הוא חתיך, ואת זה לא רק אני אומרת.
אבל הוא בשלו, לא מוכן ללכת לבית הספר. עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון. ממש אין לי בעיה שלא ילך לבית הספר. כשהמערכת החיסונית שלו ברצפה, אני לא צריכה שיבריא מסרטן ויחלה השד יודע במה. הוא לא ממש לומד, לא עושה בחינות ואחרי שיבריא ישלים את הכל, אבל מפריע לי שהסיבות הן ההסתרה שלו והפחד ממה שיקרה אם ידעו. היום הוא סיפר שאחת מהנערות שהוא מיודד איתה אבל לא נמצאת בחוג הסודי (אלה שיודעים) חקרה את אחד מחבריו. החבר לא הצליח להתמודד וביקש מהבן שלי שידבר איתה. ומה שקרה, אחרי שהוא סיפר לה, היא התחילה לבכות והוא מצא את עצמו מנחם אותה ו"מטפל" בה. וזה עוד אחד מהחששות שלו.
הרופאה המקסימה שלנו, אמרה לו שהוא מדהים וגיבור וכשהוא יספר לכולם זה מה שהם יראו. אני סיפרתי לו מצידי שאצלי בעבודה בהתחלה, באמת הרגשתי שאני צריכה לנחם אנשים מסויימים אבל היום, הכל רגיל ונורמלי. מידי פעם שואלים מה קורה ומה שלומו אבל זהו. ואז גם אמרתי לו שאני ממש גאה בו על איך שהוא מתנהג. שאני רואה שהוא משתדל לא להעיק, למרות שאני שם בשבילו. את שמת לב לזה? הוא היה מופתע. ברור ששמתי לב.
עדיין לא שכנענו אותו.
אבל עדיין לא אמרנו נואש. מהדיון.
בינתיים, עד סוף השבוע הוא לא ילך לבית הספר.
ביום ראשון בדיקות ועוד שיחות. ביום שלישי טיפול וככה ייגמר שבוע נוסף.
חוץ מזה, הכל בסדר.