בקיצור: מחזה של צ'כוב על אישה מקסימה וחסרת אחריות. $$$ [4043]
אל רשימת התגיות המסודרת ( <- קליק על)
אל רשימת הפוסטים המסודרת בבלוג שלי ( <- קליק על)
אל רשימת הנושאים שלי ( <- קליק על)
זה הסיפור להיום. אם זה מוצא חן בעיניכם, תבואו גם מחר. אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יחכה לכם סיפור חדש.
עד אמצע המאה ה-19 היו האיכרים ברוסיה הצארית משועבדים לאצילים בעלי האחוזות. הם היו צמיתים (Serf). האצילים חיו בעושר עצום והצמיתים חיו בעוני של ממש, כשרוב עבודתם נמסרת לבעל האחוזה. בשנת 1861 בוטל משטר הצמיתות, אבל מצבם של האיכרים לא השתפר הרבה, עד שבאה המהפכה, הקיאה את האצילים, והעבירה את השילטון לידי המפלגה הקומוניסטית ופעיליה, שהיו קרויים "נומנקלטורה". ואז מצבם של האיכרים השתפר רק קצת ומצבם של פעילי המפלגה השתפר מאוד. בתקופה שבין 1861 לבין 1917 המשיכו האצילים ברוסיה ליהנות מזכויות יתר, אבל מעמדם הלך ונשחק, מול הבורגנים, שמעמדם התחזק. הבעייה עם האצילים היתה שהם גדלו בלי צורך לעבוד, ולכן לא ידעו להעריך כסף – ונטו לבזבז אותו ולחיות במצב של חובות, בתיקווה חסרת בסיס, שמשהו יקרה ויציל אותם.
תמונה טובה של מעמד האצילים, האלפיון העליון ברוסיה, ניתן לקבל בספרים "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי ו"אובלומוב" של גונצ'רוב. הפיאדליזם באירופה המערבית נעלם עם המעבר לעידן המודרני, אבל ברוסיה הוא המשיך להתקיים עד אמצע המאה ה-19, ואחרי חמישים שנה עבר לקיצוניות ההפוכה של המשטר הקומוניסטי, דווקא שם, ולא בארצות המתועשות שבהן שם קארל מרקס את תיקוותו למהפכה.
על התקופה הזאת כתב אנטון צ'כוב את המחזות שלו. הוא קרא למחזות שלו "קומדיות", למרות שהסיפורים שהוא מספר הם כלל וכלל לא מצחיקים. במחזות שלו מתאר צ'כוב את מצבם ורגשותיהם של בעלי האחוזות השוקעים. במיוחד בולט הדבר במחזה "גן הדובדבנים", המוצג בימים אלה בתיאטרון באר שבע. היות ולא היתה תוכנייה להצגה אני מתקשה לדעת מי הוא מה בהצגה הזאת. הדמות הראשית במחזה היא "הגברת" (Lyubov Andreievna Ranevskaya?), בעלת האחוזה (שירי גולן), שבה נמצא גן הדובדבנים הנהדר. היא אישה מקסימה, שכולם אוהבים אותה, אבל חסרת הבנה כספית וחסרת אחריות. כל ההצגה סובבת סביב התנהגותה הבזבזנית. את הגברת מנסה להציל לופאחין (רועי אסף), בעל עסקים מצליח, נכד של הצמיתים של הוריה של הגברת. המצב שלו כבן בית בבית האחוזה, מהווה נושא מרכזי בסיפור. לגברת יש בת צעירה, אניה (אביגיל הררי), שאת ראשה מנסה פטיה, הסטודנט הנצחי, למלא ברעיונות חדשים. עוד דמויות מופיעות במחזה, אבל מי שראוי להזכיר אותו הוא פירס, המשרת הזקן, שמתאבל על שיחרור הצמיתים (במחזה נאמר שיחרור העבדים) ועל השינויים החברתיים שחלו מאז.
אין הרבה צחוקים בהצגה הזאת. מה שיש בה זאת הזדמנות לשירי גולן וליתר השחקנים להפגין את יכולתם כשחקנים. ולכן יש עניין בהצגה הזאת. אבל דוברי רוסית, שמכירים את המחזה, כנראה לא יאהבו את העיבוד של המחזה שעשה עידו ריקלין, שהוא גם הבמאי.
האם אני צודק? אל תסכימו אתי.
מה אתם חושבים? מה אתם מרגישים?
יוסף רגב
-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-=-~-
המונה היומי: עד היום היו 704,430 כניסות לבלוג שלי, וזאת מאז שהתחלתי ב-22.2.2006
תגובות
אם בהמשך הקטע (הפוסט) הזה יש תגובות, קיראו גם אותן. כשאנשים מתווכחים אתי, עולות נקודות חשובות, שלא נכנסו למסמך המקורי שכתבתי.
אם הדברים שכתבתי פה מעוררים אצלכם מחשבות, והרי לשם כך אני כותב אותם, אנא, הגיבו לדברי בבלוג עצמו, ע"י קליק על "הוספת תגובה", כדי שאדע שקראתם וחשבתם עליהם.
אם התגובות שלכם מתייחסות לנקודה מסוימת במה שכתבתי, סמנו אותה בשדה "נושא" ע"י מספר בסוגריים מרובעים כפולים, לדוגמה [[1]], ואני אכניס את המספר הזה בתוך הטקסט שלי.
כיתבו תגובות. אל תהססו. אין צורך להיות בלוגר רשום. אין חובה לתת כתובת דוא"ל. כל אחד יכול לכתוב את שמו – ולהגיב (עד 500 מילים).
אם האותיות קטנות וקשה לכם לקרוא – לחצו על מקש ה-CTRL ביחד עם מקש התו "+" (פלוס), ואז האותיות יוגדלו.
תגיות
את רשימת התגיות מסודרת לפי מספר הפוסטים תוכל לראות אם תרדו למטה.
את רשימת התגיות מסודרת לפי סדר אלפאבתי, ניתן כאמור לראות בכתובת:
את רשימת הנושאים בבלוג שלי וגם את הוראות השימוש, ניתן לראות בכתובת:
תגיות: ביקורת והמלצות, תיאטרון, תיאטרון באר שבע, צ'כוב, רוסיה הצארית, צמיתים, קומוניסטים, שירי גולן, אביגיל הררי