לא אוהבת התעמלות. מה זה לא אוהבת. שונאת התעמלות. וההתעמלות מצידה שונאת אותי. זה חוק קוסמי, זה לא ניתן לשינוי.
תמיד הייתי גולמנית. בכלל, עד היום אני מפילה דברים, דוחפת כוסות קפה מלאות על כל המונח על השולחן, כולל מחשב זה.
בבית הספר הייתי תלמידה מצטיינות. הייתי אמביציוזית ופרפקטיוניסטית, וזה נגע בכל התחומים, להוציא התעמלות.
ידוע שהילדים הגולמניים לפעמים מנודים בכיתתם, ופעמים רבות שמים אותם ללעג ולקלס. זו לא הייתה מנת חלקי, מפני שהייתי בעלת בטחון עצמי שוצף, ברברנית, מצחיקה וחביבת המורים והתלמידים. וגם הייתי מודעת מאד לכך שהתיפקוד הספורטיבי שלי כל כך פוצי עד שאני זו שהייתי צוחקת ראשונה.
בזמני לא היה בית ספר תיכון בעיירה שלנו. נסענו כל יום לעיר הגדולה. בבית הספר התיכון מורתי להתעמלות דבורה, שנאה אותי בכל ליבה. היא לא שנאה אותי כי הייתי פדלאה. היו עוד פדלאות, אבל הללו ביקשו את עזרתה, ליקקו לה, כלומר – גילו כביכול עניין ורצון. אם לא הצליחו – הן ייבבו. והמורה דבורה הייתה רגישה ליבבות כאב. אני כמובן לא הרשיתי לעצמי לייבב או לבקש עזרה, וגם לא הסברתי את עצמי. דבורה אמרה – "תורך לקפוץ לגובה”. אמרתי "לא רוצה”. "מה זה את לא רוצה? את חייבת!”. "אני לא רוצה”. וכך היינו מתמקחות עד שדבורה האדימה כסרטן שלוק וזרקה אותי מהשיעור. זה היה כמובן הרגע שייחלתי לו. בחוץ פגשתי את צבי`קה, שכן וחבר טוב שלי מהעיירה, שלמד בכיתה יב`, אני הייתי אז בכיתה י`.צבי`קה בילה בחוץ ברוב השיעורים. הוא זכה לתהילת נצח בבי"ס "תיכון חדש" שלנו, כי פעם עשה ניסוי אישי וללא רשות במעבדה הכימיה, ופוצץ אותה ואת חצי בית הספר.באותה עת לא היו שומרים בשער, אפשר היה להיכנס ולצאת כרצוננו, וצביקה ואני נהגנו לצאת מהשער, לאכול נקניקיה בלחמניה בקיוסק, ואז לעשן.
יש ילדים שאינם טובים בספורט, אבל מאחר שיש כל כך הרבה אפשרויות פעולה בהתעמלות, קורה שגם ילד גמלוני יכול להיות סביר בתחום מסוים, או אפילו מצטיין, שזה כמובן יותר נדיר. אתם מבינים שאני לא נמנית על הסוגים הללו. לא טובה, לא בינונית, לא גרועה. הכי גרועה. גרועה בכל. גרועה לתפארה. ובנוסף עם "אטיטיוד"של "תעזבו אותי!”
דבורה מחליטה לעיתים לאמן אותנו בריצה. אין לנו מגרש בחוץ, לכן אנו יוצאים מתחומי ביה"ס ופונים לרח` לבונטין, שהוא רחוב קטן וחד סטרי שקרוב אלינו. התנועה ברחוב זה מועטת מאד. עלינו לרוץ עד סוף הרחוב שברובו הוא ישר, ואחרי נגיעה באיזושהי גדר – יש לרוץ חזרה אל המורה דבורה, שמציינת זמנים בשניות לריצת 60 המטר שלנו. למרות שזו לא תחרות, ברור שהרצות הטובות משתדלות להגיע ראשונות. כולנו יוצאות יחדיו, וכאשר אני נוגעת בגדר, חברותיי כבר בחצי הדרך חזרה. אני מגיעה אחרונה, בחצי מוות קליני. יום אחד אני מגלה, שלקראת סוף הרחוב, כעשרה מטרים לפני הגדר, יש פניה קלה של הרחוב. כלומר, עינה הפקוחה של דבורה יכולה לראות אותנו רק עד העיקול. אורות עיניי. מכאן ואילך בעיקול אני מתיישבת על המדרכה. הבנות ממשיכות לרוץ, נוגעות בגדר ומתחילות לחזור. אני נותנת לכל הדבוקה לעבור אותי ומחכה עוד. אז אני קמה ממנוחתי ורצה אף אני חזרה אל דבורה. וכך אני מגיעה אחרונה, כרגיל, אבל דבורה מציינת שבגלל האמונים השוטפים יש שיפור ניכר בקשיי הנשימה שלי.
יום אחד אני יושבת על המדרכה בעיקול, כשאני רואה אופנוע מתקרב אליי. אז טרם הייתה חובת חבישת קסדה, ואני מיד מזהה את דרור, פושטק מהעיירה שלנו. יש להבין שנערות תיכון לא הסתובבו עם פושטקים. “פושטקים" קראו אז לערסים, מילה שטרם התאזרחה בארץ. הפושטק לא עבד, לא למד, ובאופן כללי לא היה חלומה של האמא הפולניה ושאר האזרחיות מהמוצא המתאים. אבל כמובן שהכרנו את כל הפושטקים בעיירה, וכאשר לא צפו בנו דיברנו איתם ועוד איך.
בקיצור, דרור עצר לידי, דיברנו על דא ועל הא, הבנות כבר היו בדרכן חזרה לדבורה, עבר די הרבה זמן, אני לגמרי שכחתי את עצמי עד שדרור אמר "מה את עושה פה ברחוב?”
ואני עניתי "אני בתחרות ריצה”. זה הצחיק מאד את דרור. אני אמרתי לו – "אוי ואבוי, הם בטח חזרו כבר לביה"ס.”אז לא הייתי מודעת לעובדה, שמורה שיוצא עם עדר תלמידים, לא רשאי להשאיר שיה עצלה בשטח. דרור הציע שייקח אותי לבית הספר על האופנוע. ברור שההורים לא נתנו לנו לנסוע על אופנוע, ואופנוע עם פושטק היה אסור כפליים.
עליתי על האופנוע. רק נסענו כמה מטרים, ראיתי את הדס מכיתתי רצה מולנו ומנפנפת לנו בידיים. נפנפתי לה חזרה. וכבר ראיתי בקצה הרחוב את דבורה וכל הבנות מצטופפות סביבה מסתכלות לכווננו עם פרצופים רציניים. דרור עצר את האופנוע ממש מול דבורה, ששפתיה הדקות נעלמו כליל. היתה שתיקה. את הדממה שברה חברתי צילה, שאמרה: "תראו את מיזי, אפילו כאשר היא מתחרה על אופנוע, היא מצליחה להגיע אחרונה".
הכי פחדתי מהקפיצה לגובה. בבוקר, כשבאתי לביה"ס, הייתי מציצה לתוך אולם ההתעמלות שהיה בקומה הראשונה. דבורה נהגה להעמיד איזה מתקן בבוקר, ואז, לאורך כל היום, הכיתות השונות התעמלו על אותו המכשיר. כאשר ראיתי את שני עמודי העץ עם הגומי המתוח ביניהם, קיבלתי מכה בבטן. מיד הלכתי לחברתי צילה, שגם היא שנאה התעמלות מפני שהאברים שלה היו נעים לכל מיני כיוונים בלתי אפשריים, וכל הפרקים שלה נראו כאילו הם יכולים לעשות סיבוב של 360 מעלות. שעל כן קראתי לה "פירקה".דבורה לא שנאה את צילה, כי צילה ניסתה לעשות ככל שהורו לה. כשהיא קפצה על החמור, הרגליים שלה עשו שפאגט הפוך מעל החמור, ואז היא עפה עם הראש לריצפה כי לא שחררה את שתי הידיים שלה מעל החמור. לי זה לא יכול היה לקרות, מפני שאני לא קפצתי מעולם מעל החמור. מאחר שנהגתי לבלות את רוב שיעורי ההתעמלות עם צבי`קה בחוץ, עשיתי לובי לצילה, וניסיתי לעניין את צביקה בצילה, בגלל שהיא הייתה דלוקה עליו. הוא התעניין במה שהיה לי להגיד, אני שמחה להגיד כי הם נישאו זה לזה. אגב, למרות שצילה נהגה ליפול על ראשה כמעט בכל שיעור התעמלות, היא הייתה נערה מבריקה. שזה מצביע על גאונות טרומית או על גולגולת חזקה במיוחד.
ביום שראיתי באולם ההתעמלות את מוטות הקפיצה לגובה, הפעלתי את כל כישורי ההישרדות שלי: ללכת הביתה? להודיע מחלה או לברוח? בסוף ירדתי לאולם כמו כולם. אולם ההתעמלות שלנו היה ענק, ממול לכניסה בקצה נשני של האולם היתה במה, כי זה היה גם אולם הטקסים שלנו. על במה זו עמדה דבורה, כך שדבר לא נעלם מעיניה, ורדתה בנו. היה לה גם מקל עץ קצר בידיה. בחיי, אני לא משקרת. אבל לא זכור לי אם אי פעם היכתה אותי בו. לפעמים לא התחשק לי להתעמת עם דבורה. היא אמרה לי "תורך לקפוץ”. רצתי לעבר הגומי המתוח, ונעצרתי ממש לפניו, כמו סוס שנתקל במלאך אדוניי זועם. מעל הבמה זעקה דבורה ללא הפוגה,יכה אלהים את מיתרי הקול שלה. אבל כמו שאתם יודעים אפשר להביא את הסוס אל החבל, אבל אי אפשר להכריח אותו לקפוץ. מאחר שהייתי גבוהה, יכולתי, עד לגובה של מטר, להרים את רגל ימין ולהעבירה לצד השני. ואז הרמתי רגל שמאל כדי להעבירה לפגוש את חברתה (לפעמים נעזרתי בידיים לצורך כך).
באחד הימים, כאשר המוטות והגומי עמדו מוכנים לענותנו, פנתה אליי דבורה, בהבעה של חתול זכר מרושע שמתעלל בציפור קטנה, (טוב, אני דמיתי יותר לחסידה) ואמרה לי "היום את הפרוייקט שלי”
. או – או. או -או.
המחשבות דוהרות בראשי. האם זה הזמן לייבב? לברוח? או להתנפל סוף סוף על דבורה ולדקור אותה עם המקלון שלה?
כמובן, עם החינוך הטוב שלי, אני רק עומדת כמו פוץ גמור, והלב שלי דופק במהירות האור. מה עכשיו? הבנות, שמעריצות את הסרבנות הבוטה שלי, בכל זאת מגחכות קצת לאידי.
דבורה אומרת, "זה שיעור פרטי שלך. היום את קופצת לגובה עד שאת באמת תקפצי”. איכשהו, אולם ההתעמלות חשך. אימת מוות אפפה אותי.ואני מבקשת להזכיר שדר` קדמן היה באותה עת תינוק שלא ניגמל עדיין מחיתולי הבד שלו. לא היה על מי לסמוך, אלא על אלוקים שבשמיים, ויש לזכור שבאותו זמן אפילו הביטוי הזה לא היה שגור,מה גם שכבר אז הייתי אתאיסטית.
פעם ראשונה אני ממש מדברת עם דבורה "מורתי דבורה, אני פשוט לא מבינה בגוף את הניתור, אין לי מושג איך הגוף מתחיל פעולה כזו”. דבורה מתייחסת ברצינות. מלמדת, מדגימה, מבקשת מתלמידות מטיבות נתור לנתר שוב ושוב. היא גם ממש נוגעת בי, יתכן שהיא מרימה אותי, יתכן שהיא דוקרת אותי בישבן עם המקל שלה, אני שומעת באוזניי תרועת מלאכים, אני שומעת באוזניי ים אנשים צורחים באיצטדיון, ואני רצה לקראת הגומי המתוח ו ו ו מנתרת! לגובה! אני עפה! הזינוק שלי כל כך מרהיב וחזק שאני ממשיכה לרוץ אחרי הקפיצה במלוא המהירות ברגל הימנית, אבל מסתבר שרגל שמאל לא הגיעה לעידן החדש ועל כן היא נתקעה בגומי ואני מושכת אותו בכוח ובמהירות קדימה עד שהבמה עוצרת בעדי ואני נופלת על ריצפת הפרקט, הבמה תומכת בגבי ואני רואה במו עיניי הנדהמות איך שני עמודי העץ דוהרים על הריצפה,אחרי הגומי, לעברי. הלך הדלי אחר החבל, שלום כתה י`, שלום לעולם. אלה שברי המחשבות שלי. ואז הרגל השמאלית משתחררת מאליה והגומי המתוח עף לאחור ופוגע ברגליה של דבורה שכמובן רצה אליי להציל מה שנשאר ממני. המכשול הלא צפוי של הגומי, משטח את דבורה על הפרקט, בעוד ידיה מושטות קדימה, אך לא מגיעות אליי. בנות הכיתה עומדות ללא נוע, בפנים חיוורות. עוף לא עף ציפור לא צייץ. הסיטואציה כל כך משונה, עד שהיא מקבלת מימד תנכ"י ומיסטי: אני שמשון , זה עתה הפלתי את עמודי ההיכל של הפלישתים.תמות נפשי עם דבורה! ברור שאני מתחילה לצחוק, וכל הבנות אחריי, וגם דבורה מחייכת מתחת לשפם השחור שלה.
בשיעור ההתעמלות הבא, שוב מתוח הגומי בין שני העמודים. לי כבר לא איכפת כלום. דבורה אומרת לי "טוב מיזי, היום ניתן לך את הכבוד ואת תקפצי ראשונה!”
"לא רוצה".
ולא כל כך עניינו אותנו עניינים שוליים כגון עיצוב ומגמות אופנתיות.
בתוך חדר השינה הם חוברו להם לשלם אחד גדול ומכוער כשצלקת הניסור נישארת שם לדראון עולם, עדות נצח לטיפשותנו הרבה. 
ובכן, הקטנצ`יק הזה, שכבר לא קטן בכלל, כבר בן שנתיים ומה יותר שווה מאשר להגיש לו קצת פרחים? 
