מצעדי הגאווה וההילולה השלמה שעושים סביבם תמיד מציפים בי ביתר שאת מחשבות שמתרוצצות בראשי כל הזמן. אלו מחשבות מאוד פרטיות שאינני נוהגת לכתוב עליהן - מחשבות מאוד אמביוולנטיות.
ככלל, קשה לי עם הקונספט של מצעדי גאווה מסיבותי השמרניות. כמי שגדלה ברוב המוחץ של שנות חייה בסביבה מאוד סטרייטית, "מצעד הגאווה" ומוחצנות מינית של הקהילה הגאה בכלל נורא עיצבנו אותי. זה תמיד הרגיש לי כמו ניסיון לעשות דווקא, לתקוע לכל הנורמטיבים ישר בפרצוף את ההוללות המינית של היוצאים מהכלל. אני זוכרת מקרה אחד בודד כשהייתי ממש קטנה, ויצא המצב בו במקרה הייתי עם משפחתי בים כשהיה את מצעד הגאווה. לא הבנתי בכלל מה זה אומר והייתי בטוחה שזה מצעד האהבה, ולא הבנתי מדוע צריך לעשות מצעד בשביל זה. כלומר, אהבה נתפסה בעיני כשמשהו נורא לגיטימי וברור מאליו והיה לי קצת מוזר שצריך לחגוג את זה. כשגדלתי והבנתי קצת יותר את משמעות המצעד, התביישתי להגיד שנכחתי באחד כזה, אפילו שזה לא ממש היה מבחירתי החופשית.
עם השנים, כשהתחלתי בתהליך המורכב והאישי שלי ביציאה מהארון, הכעס שלי כלפי הקהילה הגאה ומצעדי הגאווה רק הלך וגבר. התהליך האישי שלי היה מאוד מורכב ומייסר, שכלל המון "ניחושים" ותגובות רעות ומזלזלות, כתוצאה מחוסר נגישות למידע. נלחמתי כל יום מחדש לא רק עם הסביבה, אלא בעיקר עם עצמי, בניסיון להבין מה אני לעזאזל ואיך אני יכולה להשלים עם מה שאני. וכל פעם מחדש מצעדי הגאווה הטיחו בי מחדש את העובדה שאני רחוקה שנות אור מאותם הוללים שמחים וגאים, והאנטי שלי רק הלך וגבר.
כי אני מעולם לא הייתי חלק מה"קהילה" - אני תמיד הייתי בודדה במערכה בין סטרייטים ליברלים יותר וליברלים הרבה פחות - ואת כל מה שעברתי, עברתי תמיד ללא תמיכה "מבפנים". לאט לאט בצעדים מאוד מייסרים, הצלחתי למצוא את ההגדרה הקרובה ביותר שהכרתי למי שאני, וההגדרה הזאת רק הכאיבה לי יותר - כי ההגדרה הזאת רמזה לכך שגם אם אנסה בכל מעודי, לעולם לא יקבלו אותי באמת ל"קהילה". הגדרתי את עצמי כלסבית מקולקלת, כי היה נדבך אחד מאוד משמעותי לזהות שלי, שמעולם לא שמעתי עליו בהקשר של הקהילה הגאה. ולהיות הכי שונה בתוך קהילה שגם ככה מגדירה את עצמה כשונה מהסביבה - להיות זה שאין לו הגדרה אפילו בקהילה עצמה - זה פשוט היה מדכא מדי.
אלו הן כנראה רק התחושות האישיות שלי, ומעולם לא יצא לי להתעמת עליהן עם אנשים "אמיתיים" מהקהילה, אבל איכשהו הרגשתי שדווקא בקרב אותם הסטרייטים המושלמים והנכונים יש לי יותר מקום ושייכות. כי כשתפסתי את עצמי בתוך הקהילה הסטרייטית, הייתי "הלסבית והסטרייט", וכשניסיתי לשייך את עצמי לקהילה הגאה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שאני "לסבית מקולקלת" - אחת כזו שפשוט לא באמת שייכת ולעולם לא תתקבל באמת כחלק אמיתי מהקהילה הגאה.
רק לפני שלוש שנים, קצת פחות, גיליתי שיש מקום לאנשים כמוני בתוך הקהילה הגאה. לקח לי 21 שנים מחיי לגלות שיש עוד מקולקלים באמת כמוני, שיש להם שם ושיש להם פינה חמה בלב הקהילה. עולמי התהפך כמעט בין לילה, כשגיליתי לגמרי במקרה שקוראים לאנשים כמוני בשם הרחב ג'נדרקוויר, ובשם הפרטני בי-ג'נדר. היה שווה ללכת ללימודים האקדמאים רק בשביל אותה הכתבה המקרית באותו הגיליון הסתמי של עיתון המכללה, שמצאה את דרכה אל ידי באקראיות מוחלטת - כתבה שפקחה את עיני ואמרה לי שחור על גבי עיתון שאני לא לבד.
אני חושבת שיצאתי מהארון בערך 4 פעמים - כל פעם בהגדרה קצת יותר קרובה ומדויקת למה שאני באמת, ומול אנשים שונים. ורק הפעם האחרונה, זו שהתפרסה על פני כל השבוע האחרון, הייתה זו שגרמה לי לשנות מעט את התפיסה שלי לגבי מצעד הגאווה והפתיחות המינית של חברי הקהילה הגאה.
מה שרע במצעד הגאווה הוא שהוא נורא סטיגמטי. אני הייתי בטוחה שנים על גבי שנים, שמצעד הגאווה הוא של ההומואים, הלסביות, הטראנס והבי סקסואלים. לא ידעתי למשל שיש להגדרות הברורות האלו גם נספחים ושלוחות, ושמצעד הגאווה מחבק בחום גם אותם. הכעס שלי כל השנים היה על כך שאנשים לא כמוני מנכסים לעצמם את הבלעדיות על הזכות להיות "הקהילה הגאה", פשוט כי לא ידעתי שגם לי מותר. הרגשתי שאותה קהילה תוססת וצבעונית מקיאה אותי החוצה ממנה ומכריחה אותי בעל כורחי למצוא את מקומי בקהילה הסטרייטית, וזה חירפן אותי. כשראיתי את המוחצנות היתרה של השמחה והגאווה שלהם בעצמם, זה אפילו שיגע אותי יותר. באיזה זכות הם מתהלכים ברחובות, מנופפים באיזה סמל של שחרור ואהבה עצמית, כשבאופן בוטה כל כך הם מפרישים החוצה את כל מי שלא עונה במדויק להגדרותיהם?
מצעד הגאווה תמיד סימל לי את השוני שבין הקהילה הגאה לזו הסטרייטית, ואת הצביעות של הקהילה עצמה כלפי השונים יותר בה.
אבל השבוע כאמור יצאתי מהארון בפעם הרביעית - בצורה הטובה ביותר והגאה ביותר שהייתה לי עד כה. בכל שלוש הפעמים הקודמות, היציאה שלי מהארון לא הייתה בגאווה - היא הייתה בהתנצלות. אכן, הייתי חזקה מספיק כדי להתמודד עם ההתנצלות הזאת והשתדלתי להכניס לעצמי טוב טוב לראש שלא אכפת לי מאף אחד ושאני מי שאני - אבל עמוק עמוק בפנים תמיד הרגשתי צורך להתנצל. השבוע, לא רק שלא הרגשתי צורך להתנצל, אלא גם בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי באמת חזקה ושלמה - גאווה אמיתית במי שאני ומה שאני.
במשך השנים שחלפו מאז שגיליתי שיש עוד כמוני, מידי פעם עזרתי אומץ וניסיתי למצוא אותם. הניסיונות האלו עלו בתוהו מכל מיני סיבות - בין אם במחסומים שהצבתי לעצמי, בין אם בחוסר מציאה של המקום המתאים לשתף בו, ובין אם בגלל אותו האנטי שתמיד ריחף לי מעל הראש - האנטי כלפי הקהילה הגאה שמעולם לא הייתי באמת חלק ממנה. הרגשתי צביעות על שניסיתי להתקרב לקהילה, והרגשתי צביעות על שלא ניסיתי להתקרב אליה.
אבל השבוע היה שונה במיליון דרכים מכל מה שהכרתי וידעתי עד כה - שבוע מרגש במיוחד ואפוף בגאווה אישית בשלל משמעויות.
זה התחיל בקטן - מציאה פתאומית ומקרית לחלוטין של הפורום הנכון לפרוק בו. אולי הפורום הזה היה קיים מאז ומתמיד וגוגל פשוט שיטה בי, ואולי הוא נפתח בדיוק בתקופה שבה הפסקתי לחפש - אבל מצאתי אותו. מקום קטן ונעים, בפורמט מוכר, אפוף באנשים כמוני שרק רוצים לחבק ולעודד את שכמותנו. מקום וירטואלי שהפך לאובססיה בשבילי בתוך מספר ימים בלבד.
המקום הזה נתן לי רעיונות ובעיקר אומץ לעשות את המעשה הגאה האמיץ באמת הראשון שלי - לשייך את עצמי לקהילה מול קהל ביקורתי בפורמט מאוד לא "קהילתי" - פרזנטציה של סמינר. כל השנה חששתי מאוד מהפרזנטציה הזו. עברתי הרבה משברים שקשורים בסמינר ובלימודים באופן כללי, והידיעה שהסמינר שלי שונה באופיו ממרבית האחרים היה עוד משהו שהדיר שינה מלילותי. פחדתי לעשות את הסמינר ופחדתי לא לעשות אותו. פחדתי לוותר ופחדתי להתמודד. אבל הפורום הזה נתן לי בדיוק את זריקת המוטיבציה, כדי להתגבר על הפחד והחששות ולצאת מהארון באומץ מול כיתה שלמה, שלא בהכרח מכירה אותי באופן אישי, לא שכן יודעת בכלל על השייכות שלי לקהילה הגאה.
זאת הייתה הפרזנטציה הכי טובה שעשיתי בכל שלוש שנות הלימוד שלי את התואר, כי זו לא הייתה פרזנטציה - זו הייתה הופעת הבכורה שלי במופע סטנדאפ ג'נדרקווירי סמי ביקורתי מאולתר. לא ניסיתי להתריס ולא ניסיתי להחצין - באתי ממקום שונה לחלוטין הפעם. באתי להסביר על נושא המחקר שלי דרך הסיפור האישי שלי, באמצעות המון הומור עצמי ושבירת מחסומים שהצבתי לעצמי. זו הייתה פרזנטציה שהפתיעה את כולם באופיה - אפילו את המרצה שלי, שידע מראש על הנושא ועל השייכות שלי אליו. אם זה מעניין אתכם, אגב, הנושא של העבודה שלי הוא "הג'נדרקוויר שבקו ההפרדה" - איך מייצגים את מה שלא ניתן לייצוג (בתקשורת).
אחרי שהפרזנטציה שלי עברה בצורה טובה עשרות מונים ממה שיכולתי בכלל להעלות על הדעת, בקרב אנשים שלא בהכרח נורא מרגישים שייכות אפילו לחלקים ה"נורמטיביים" יותר של הקהילה הגאה, הרגשתי שהנה מיד יום לאחר מכן ניצבת בפני ההזדמנות להתעלות על עצמי. כך מצאתי את עצמי משתפת טקסט מאוד ג'נדרקווירי ואישי - קצת הומוריסטי ובעיקר נוגע ללב - על במה קטנה מול עשרות אנשים שאת רובם לא הכרתי. לא אכביר בפרטים אבל זו הייתה אחת החוויות המפחידות יותר והמרגשות יותר שעברתי - לשמוע מחיאות כפיים סוערות ושריקות עידוד מקהל אנשים לא הומוגני, שרובם הסטרייטי כלל לא מכיר אותי. כמות החיבוקים והחיזוקים שקיבלתי ברעדה גדולה באותו ערב, הייתה הוכחה קטנה בשבילי שניצחתי את המערכת.
ניצחתי את מצעדי הגאווה הכואבים ואת הקהילה שמעולם לא הרגשתי שהכירה בי. ניצחתי את הסטרייטים המושלמים שחיים להם את החיים נטולי הדאגות. ניצחתי את עצמי בקרב על להוציא החוצה את מה שכואב לי באמת, ותמיד יכאב. ניצחתי את הסטיגמות שהכרתי מהבית ואת הפחד הזה של הבדידות. הרגשתי אחרי תקופת חיים ארוכה ומייסרת, שאני סוף כל סוף יכולה באמת להסתובב בגאווה אמיתית על כל מה שאני ומי שאני, ולא רק על מה שאני מנסה להחצין החוצה.
כל חיי השתדלתי להסתיר ולהקטין את הג'נדרקוויר שאני. דאגתי שכולם ידעו על המעשים והשאיפות שלי, על הרעיונות והדעות שלי, ושאף אחד לא יעז להסתכל עלי בתור "ההיא מהקהילה". הרגשתי שבניגוד למצעדי הגאווה הפרובוקטיביים, הדרך שלי למצוא את מקומי בעולם הסטרייטי הייתה הדרך הנכונה - הדרך הלא מתריסה שלא שמה לה לדגש את מחשבות הזימה האישיות שלי.
ולפתע פתאום, אחרי שבוע אפוף גאווה וקבלה עצמית, כאילו בצורה מכוונת כלשהי גיליתי שמצעד הגאווה נערך בסופ"ש. לו הייתי טיפוס מאמין, הייתי מעזה להעלות על דעתי שאולי הייתה יד מכוונת בדבר, מעין סימן מלמעלה על שינוי שצריך להיעשות. אולי אפילו רמז לכך שהנה בפעם הראשונה בחיי, אולי ארגיש קצת יותר בנוח ממצעד הגאווה, ואולי שווה לי לחתום את השבוע הזה דווקא שם. אם כבר גאווה אז עד הסוף, לא?
אבל אני לא הטיפוס המאמין, ואני מעדיפה להסתכל על העולם כעל צירוף מקרים אחד מוזר שכרוך בהרבה חישובי אי-הסתברות, כפי שדגלס אדמס היה אוהב. לו הייתי מוצאת את עצמי בסופ"ש בתל אביב, אולי הייתי הולכת בכל זאת למצעד. אבל אני לא בתל אביב, אני עדיין אי שם במרחב הכי מוגן ובייתי שיצרתי לעצמי אי שם בדרום, ואני לא מרגישה שפספסתי. השבוע עשיתי את מצעד הגאווה האישי והפרטי שלי, ואולי שם בדיוק נעוץ כל הקסם של העניין.
הרי מעולם לא באמת הייתי חלק מהקהילה, אז מדוע להעמיד פנים שעכשיו המצב שונה? מדוע לתת ל"קהילה" את הקרדיט על מה שעשיתי לגמרי בכוחות עצמי, לבד במערכה, ללא שום עזרה? ההחלטות שלי היו שלי לחלוטין וההתמודדות שלי הייתה פרטית ובודדה - אף אחד מהקהילה לא החזיק לי את היד כשהעברתי את הפרזנטציה או כשהקראתי את הטקסט הג'נדרקווירי שלי אי שם בפאב בשדרות מול המוני פרצופים לא מוכרים.
אז היום אני קצת פחות כועסת על הקהילה ועל מצעד הגאווה שלה. להפך, אני מסתכלת עליהם וצוחקת. כי אני את השלב הזה של הקבלה לחברה הסטרייטית כבר עשיתי בעצמי, בלי אף אחד שיעמוד לידי ובלי לנופף בשום דגל צבעוני. למען האמת, אפילו את מצגת הפרזנטציה שלי הכנתי בצבעי שחור-לבן פשוטים, והתמונה היחידה שהיתה שם היתה תמונה של שירותי בנים-בנות. שישתעשעו להם חברי הקהילה במפגן הצבעוני ובמוחצנות המינית שלהם. שיעודדו זה את זה ויחזקו זה את זה מול המערכה הסטרייטית. אני מעולם לא הייתי שם, ועכשיו - עכשיו אני כבר לא מרגישה צורך להיות שם. כי אני באמת גאה במי שאני, במה שאני, ובאיך שאני מצליחה כל פעם מחדש על כל השוני והמוזרויות שלי, להשתלב איכשהו בחברה ולמצוא בכל זאת את מקומי בה. והזכרון הישן מילדותי על מצעד הגאווה? הוא בגדר זיכרון ישן ומשעשע, על כמה שהחיים שלי מייצרים לי את האירוניה הפנימית כל פעם מחדש.
ובפה אחד הכריזו.. "אבא!! היום זה היום שלך אז אתה מחליט מה עושים ולאן הולכים..." את זה כבר ידעתי ואפילו היה לי תיכנון לאן אני רוצה ללכת" 
נו...........????
