טוב, אני מודה שקצת קשה י כרגע להמשיך לעמוד בקצב הפרסומי הנוכחי - שדי מהיר לדעתי - כיוון שמתחילים להיגמר לי הפקים שכבר סיימתי וזה, נותרו לי רק עוד 10 פרקים כאלה בערך.
אני מקווה שהדבר הבא שיתפרסם יהיה הוואנשוט לפרוייקט שלי, אבל אני לא ככ בטוחה בזה - יכול להיות שאני אצטרך הארכה בבפרוייקט שלי עצמיXD כיוון שיש לי ככ הרבה דברים לעשות וזה נראה כאילו העבודה פשוט לא נגמרת ו.... הבתם את הקטעXD
בכל מקרה, בטוח שאני אמשיך לפרסם לפחות פעם בשבוע.
הדירג עולה ממש - ממש קצת בפרק הזה - יהיו פרקים הרבה יותר גרועים ממנו מבחינת אנגסט. מי שזה מפריע לו....
בנוסף, אני חושבת שאני צריכה להגיד את זה כבר עכשיו - השיפים בפיק עומדים השתנות. חלקם כיוון שהם כבר לא מתאימים לעלילה וחלקם.... כי בא ליXD
תראו, למי שזה מפריע, עומד להיות בפאנפיק שיפ אחד בין בן כמה אלפי שנים למישהו בן 19-23. תיהיו מודעים לזה.
כל תלמידי השנה הרביעית- חוץ ממנו- היו כל כך להוטים לקראת שיעורו הראשון של מודי, עד שביום חמישי הגיעו מיד לאחר ארוחת הצהריים, ונעמדו מחוץ לכיתה עוד לפני צילצול הפעמון. נוויל באופן אישי לא התרגש מעולם מכשלושה שיעורים; התגוננות מפני כוחות האופל, שיקויים, ושינוי צורה. צריך לציין, שכל אחד מהשיעורים האלה, היה חשוב בצורה מיוחדת לסבתו.
הוא התיישב בשורה האחרונה, בצד, מנסה שלא להיראות. ממבט שיטחי על הכיתה, היה ניתן לראות של הרבה בחרו בדרך הזאת; הארי, רון, ודדראקו התיישב בדיוק מול שולחן המורה, פאדמה, שיימוס ישבו ביחד בשורה השנייה, מתלחשים. דין הביט בשיימוס במבט זועם בשורה השלישית....
הכיתה כולה הוציאה את הספר כוחות האופל; מדריך להגנה עצמית. והמתינו בדממה יוצאת דופן. עד מהרה שמעו את קול צעדיו של מודיבמסדרון, והוא נכנס לחדר, מוזר ומפחיד כתמיד. הוא הפחיד את נוויל באופן אוטומטי.
"אתם יכולים להניח אותם בצד," הוא נהם, בצורה שגרמה לנוויל להחליט באופן אוטומטי שהוא לא עומד להנות בשיעור הקרוב. התחושה הזו הופיעה אצלו לפעמים, בעיקר בשיעורים של סנייפ. "את כל הספרים האלה. לא תזדקקו להם." שיעור מעשי. הסוג הגרוע ביותר- בעיקר מאז השיעורים של לוקארט.
הם החזירו את הספרים לתיקים, ובזמן שכל שאר הכיתה נראתה נרגשת, לא יכל נוויל שלא לרצות שהשיעור הזה היה מוחלף בשיעור אחר- תורת הצמחים, אולי, או תולדות הכישוף. נוויל חש הזדהות אדירה עם הרמיוני, לאחר שגילה שגם היא עונתה בידי בלטריקס, כמו הוריו.
מודי הוציא יומן, ניער את רעמת שערו האפור מעל פניו המעוותים והמצולקים, והתחיל לקרוא שמות. עינו הרגילה ירדה לאורך הרשימה, אך עין- הקסם שלו הסתובבה לכל הכיוונים, והתמקדה בכל פעם בתלמיד או התלמידה ענו.
"טוב," הוא אמר כשהתלמיד האחרון אישר את נוכוחותו. "קיבלתי מכתב מהפרופסור לופין על הכיתה הזו. נראה שרכשתם בסיס די יסודי בהתמודדות עם כוחות האופל- כיסיתם בוגוארטים, אדומי- ראש, הינפיקטים, קאפות, ואנשי- זאב, אני צודק?"
נשמע מלמול כללי של הסכמה.
"אבל אתם בפיגור- פיגור גדול- בהתמודדות מול קללות," אמר מודי. "לכן אני כאן כדי להחכים אתכם במה שקוסמים מסוגלים לעשות זה לזה. יש לי רק שנה אחת ללמד אתכם להתמודד עם קללו-"
"מה לא תישאר כאן?" פלט רון, הוגה בקול בדיוק את מה נוויל תהה. רק שבניגוד לנוויל, הוא נשמע כאילו הוא יתאכזב אם זה המצב.
"אתה בוודאי הבן של ארתור וויזלי, אה?" אמר מודי, עם חיוך שהפחיד אפילו יותר את נוויל. "אבא שלך חילץ אותי ממצב מאוד לא נעים לפני כמה ימים.... כן אני איהיה פה רק שנה אחת. טובה מיוחדת לדמבלדור... שנה אחת, ואז אני חזור לחיי הפרישות השקטים שלי."
הוא השמיע קול צחוק מחוספס, מצמרר ואז מחא זו בזו את ידיו המסקוסות.
"טוב- אז ישר לעינייננו. קללות. הן מגיעות ברמות עוצמה ובצורות רבות ומשתנות. לפי משרד הקסמים, אני אמור ללמד אתכם רק קללות- נגד, ולהסתפק בזה. אני לא אמור להראות לכםאיך מזהים קללות בלתי חוקיות עד השנה השישית ללימודים. עד אז, אתם לא מספיק בוגרים, כביכול, להתמודד עם זה. אבל הפרופסור דמבלדור מאמין שאתם חזקים, הוא סבור שתסתדרו עם זה, ולדעתי, הוא צודק! איך אתם אמורים להתגונן מול משהו שמעולם לא ראיתם? קוסם שעומד להטיל עליכם קללה בלתי- חוקית לא יספר לכם מה הוא עומד לעשות. הוא לא יתחשב, או יטיל אותה בנימוס מופתי. אתם צריכים להיות מוכנים!
"טוב... אז מישהו מכם יודע אילו קללות גוררות את העונש הכבד ביותר לפי משרד הקסמים?" נוויל יכל להרגיש כיצד הוא מחוויר.
הכיתה התחילה לדבר, להסביר, ונוויל נמצא במקום אחר. מקום רחוק משם מאין כמותו. הוא חזר לעצמו בדיוק בזמן בשביל לשמוע על הקללה השנייה מתוך הארבע, מפיו של מודי; "קללת סלמונרד. הקללה, תראה מספר זיכרונות שהמקולל חשב עליהם במהלך עשר הדקות האחרונות. היא גם תתרגם אותם לכל יצור או בן אנוש, לשפה הנוחה לו. בנוסף לכך, כל עוד הקוסם לא פצוע או מעופף במקום אחר לחלוטין, צריך להיות קוסם חזק במיוחד בשביל לבצע את זה- אני לא חושב שיש מישהו בכיתה הזו שמסוגל לכך, גם אתה פוטר." הוא הביט בהארי, שדיבר עם דראקו בהתלהבות במבט חודר.
"אני לא חושב שיש טעם ללמד אתכם נגדה- יש בקושי חצי אחוז באוכולוסייה שמסוגל לשתמש בה, וממנו.... אחד חלקי עשרת אלפים משתמש בה. עכשיו בואו נעבור לקללה השלישית; הקרושיו." כשמודי פנה לכיוון העכבישים, נוויל, שחש כל הזמן הזה כאילו שהוא עומד להקיא, לא הצליח לעצר את עצמו, וברח מהכיתה.
בשעה שרץ מסדרונות, לא מקשיב כלל לקריאות של מודי, שצרח עליו שיחזור. הוא נתקל בהרמיוני. אחרי מבט שיטחי בו, פנתה אל דמות מאחוריו- מודי כך התברר, שככל הנראה רדף אחריו- ואמרה; "אני מצטערת, אליסטור, אני חייבת לשאול ממך לרגע את לוגונבוטנם." לנוויל אפילו לא היה אכפת ששיבשה בכוונה את שמו- כל מה שרצה היה לברוח מהכיתה, מהזיכרונות שלו. זיכרונות של אמא שלו צורחת בעינויים, דמות עם שרביט ביד עומדת מעלייה.
זכרונות כיצד המפלצות קרות האלו, הרופאים, פונים אליו ואל סבתא שלו, ומסבירים להם שהוריו לעולם לא יחזרו עליו. לא באופן מלא. שהתינוק, אחיו הקטן שעוד לא נולד, מת בבטנה של אמו. בניגוד לרצון הרופאים, סבתא שלו העקשה ששניהם ילכו לראות את הגופה, היצור הרופס חסר החיים, שהיה אמור להפוך אותם למשפחה המושלמת- "הוא פשוט ישפר אתנו, אנחנו ניהיה המשפחה הטובה בעולם!" כפי שאביו נהג לומר בחיוך רחב. התינוק מעולם לא הפסיק להופיע בחלומותיו. תמיד מת, ומתחנן לרחמים בפני בלטריקס. בלטריקס מעולם לא הספיקה להגיע אליו, לפעמים נוויל הצטער שהוא לא מת כבר.
סבתא שלו מעולם לא הבינה את הסיוטים- "אתה צריך להיות גאה! הורייך נתנו את בנם, ואת שפיותם בשביל למנוע את שובו של מפלצת, ואתה חולם על כך סיוטים?!"
הוא לא הבין כל כך מה קרה שם, עד שהרמיוני התחילה להוביל אותו לכיוון משרדה, כאילו שציפתה שבשיחה קצרה איתה, הוא "ישפוך את ליבו".
להפתעתו של נוויל, אחרי נכנסו למשרדה, והתיישבו על הכיסאות הנוחות מול האש, היא הייתה זו שהתחילה לדבר. היא סיפרה על ילדה, בת מוגלגים, שאפילו לא יודעת על העולם הקסום, בעלת בעיות קשות עם המשפחה שלה- שחשבה שעצם העובדה שהיא מכשפה- למרות שהם לא כינו את זה כך, הם כינו אותה "פריקית"- היא מקור לבושה. יום אחד נכנס אויב לביתה. הילדה הקטנה- שהייתה עוד לא בת שבע- הבינה שהוא רודף אחרייה, בגלל שהיא פריקית, מוזרה, מכשפה.
היא שינתה את זכרונותייה של הורייה, בגיל שבע, וגרמה להם לשכוח שאי פעם הייתה להם בת. ואז, היא ברחה. והיא ברחה וברחה, ומעולם לא חשבה שתוכל להפסיק לברוח. עד שהאויב תפס אותה. האויב עינה אותה במשך שבועות רבים, עינויים שאף יצור חי לא צריך לסבול, כשלבסוף הצליחה לברוח.
אך הילדה הקטנה מעולם לא שבה אל עצמה. היא המשיכה להסתובב בעולם- כבר לא בורחת- עזרה לחלק מהיצורים הקסומים, גרה איתם, השתתפה במלחמותיהם. למדה את המנהגים שלהם, ובמובנים רבים, התחילה להבין אותם יותר משהבינה את בני האדם. היא הפכה ללוחמת, דיפלומטית, מנהיגה, רוצחת. היא גילתה שהיא מסוגלת לשלוט בכוחותייה- בלי לדעת שיכולותייה קטנים בהרבה ממה ממה שהם יכלו להיות אם היה לה שרביט, בשלב מסויים, היא הצליחה ליצור שרביט מענף- במקרה, ענף את קיסוס העטוף בשערה של חד קרן נתקע בידייה כשהטילה כישוף.- אך היא לא השתמשה רק בקסם, היא השתמשה גם בדברים שלמדה מהיצורים. ולפעמים היא נשבתה, והיו מענים אותה, אך נראה שאיש משובים שלה מעולם לא למד את הלקח- לא היה טעם לעינויים, היה צריך פשוט לתקוע לה סכין בגרון.
הילדה מצאה חברים קסומים עם השנים, התבגרה, ולמדה על העולם הקסום. נסעה להוגוורטס. כעבור שנים רבות מהיום בו שינתה את זיכרונותייהם של הורייה, היא עזרה אומץ ופסעה אל ביתם. הא חזרה אליהם, התחברה אליהם מחדש, גילתה שהתגעגעו אלייה, כשיום אחד היא מצאה שם את גופתיהם המעונות.
בשלב הזה סיימה הרמיוני את הסיפור. נוויל בהה בה לפני ששאל; "ומה קרה לילדה?"
"ההמשך אינו חשוב. מה שחשוב הוא המסר שבוקע מין הסיפור; אתה לא צריך להיות אותו דבר אחריי עינויים, מוות היקרים שלך, ודברים דומים. אתה צריך ללמוד להתגבר על זה ולעבור הלאה, גם אם לעולם לא תיהיה אותו דבר- כמו שהילדה המשיכה בחייה. אתה חופשי ללכת."
כשנוויל יצא מהחדר, מוטרד בהרבה ממה שהיה כשנכנס, הוא תהה אם הרמיוני פגשה את הילדה- היא דיברה כאילו הכירה אותה בעבר.
תצביעו בסקר,
תגיבו,
טל סול![]()
השניים משוטטים ביער ומחפשים את החפצים הדרושים, כשבדרך הם פוגשים את הדמויות מהאגדות שקורמות עור וגידים - ושוב כיפה אדומה (לילה קרונפורד) לא יכולה לעמוד בקסמו של הזאב - נו טוב, זה ג'וני דפ, נסלח לה 
. סינדרלה (אנה קנדריק) בורחת שוב ושוב מהנסיך - לא בגלל דד ליין, אלא בגלל חוסר הבטחון שלה בצ'רמינג ובהתאמה שביניהם. ג'ק (דניאל האנטיסטון), סוג של "יוסי ילד שלי מוצלח" מסתובב שבור לב בניסיון למכור את הפרה הלבנה שלו - חברתו היחידה - ומחליף אותה בחמשה אפוני פלא שמפרקים את העולם, ורפונזל (מקנזי מאוזי) שמאוהבת בנסיך שלה, כועסת על אמה - מריל סטריפ המכשפה, שכמובן "סוגרת אותה במגדל רק מאהבה", וחותכת את שערה לאות מחאה.
- וכמובן מריל, שאין מה לעשות אין עליה. 101 דקות ששווה לראות כשצר ואפור בלב.
.
ח' בכסלו תשע"ו.
